מטרת המחקר היא לנסות לבדוק מדוע מעדיפים תושביה המוסלמים של אחת הערים המעורבות בארץ, לעשות שימוש במסגרת לא פורמאלית (להלן: מסל"פ), להסדר סכסוכים כספיים ביניהם, יותר מאשר יעשו שימוש למטרה זו במערכת המשפטית הפורמאלית (להלן: מעמ"פ).
השערות המחקר ניסו לבחון את השאלה המחקרית מההיבט החברתי שלה. השערה ראשונה התייחסה אל המיעוט המעדיף להסדיר את ענייניו בחוג הפנימי. המעמ"פ אינה בנויה לעסוק עם סוגיות תרבותיות ספציפיות של המיעוט, ופועלת לפי קריטריון פורמאלי. ההלימה בין הסיטואציה המשפטית הנדונה לבין הקטגוריה המשפטית הקבועה בחוק חשובה למעמ"פ יותר מזהות המתדיינים והשפעת הסיטואציה עליהם. כמו גם לא חשוב למע' ההשפעה של פס"ד, המשמעות הקיימת בהתנהגותם החברתית ומערכת היחסים שבין הצדדים.
השערה שנייה מציעה לראות את דרכי פעילותו של המשלים במסל"פ כמוטיב מסביר את העדפה שיש למתדיינים להעזר בו. כלומר, המשלים מפרש את ההתנהגות של הצדדים בסכסוך, מחפש משמעות חברתית להתנהגותם, מכיר ומבין היטב את הנורמות והערכים המכתיבים התנהגות "רצויה" בחברה. כך,?עשוי המשלים להגיע להסדר סופי, "מהיר", "טוב" ו"זול" יותר עבורם.
המחקר אומנם, לא הצליח לאושש את אמיתות העובדה שקיים שימוש גדול יותר במסל"פ מאשר במעמ"פ. מאחר ולא נמצאו אינפורמנטים אשר הסכימו לנוכחות החוקר במהלך הדיון, מהיות המסל"פ דיסקרטית שאינה סובלת את הפומביות. לכן, איסוף הנתונים שנערך ב"עיר" בין השנים 1990 ועד סוף 1991, לכן, הסתמך יותר על דיווח שלאחר מעשה מצד המשלים בדרך כלל. הנתונים הובאו אל הכתב במהלך שנת 1992. מכאן, קיים צורך להזהיר כי החומר רלוונטי לשנות המחקר ולשנת כתיבת העבודה בלבד.
במהלך המחקר, מוצג ניתוח תוכן של חמישה סיפורים מתוכנו מסתמנת מגמה מסוימת בקרב אוכלוסיית המחקר. סיפורים אלו הם תיאור של 13 מקרים המהווים את הבסיס המחקרי, שנבחר מבין יותר מ-16 סיפורים שנאספו במהלך עבודת השדה. חלקם, לא נכלל משום שלא עסקו בהשלמה על רקע סכסוך כספי וחלקם לא נכלל משום הריחוק היחסי של האינפורמנט מהמקרה.
העומס הרב בו נתונה המערכת המשפטית בארץ, מביא לנטייה לסיום משפטים בלשכתו של השופט ו/או באמצעות מו"מ המתקיים בין הצדדים בעזרת פרקליטיהם. כמו כן, ישנה מגמה לסיים משפטים שהחלו בדיון, באמצעות "עסקאות טיעון".
במידה ולא יוקל העומס המוטל על המע' ילך ויגבר השימוש בשיטות תיווך שונות. עבודה זו, מציגה בפני הקורא שיטת תיווך נוספת כפי שעושים בה שימוש מוסלמי עיר זו.
2. מבוא
המחקר שלהלן, מנסה לבדוק את השאלה מדוע מעדיפים תושביה המוסלמים של עיר מעורבת, להשתמש בשירותיו של "משלים" כדי להסדיר חובות כספיים בינם לבין עצמם, יותר משעשו שימוש, למטרה זו, בביהמ"ש? שאלה זו היא נגזרת משאלה נרחבת יותר המנסה לבדוק מדוע ובאיזה תנאים, ישנה העדפה לפתרון סכסוכים באמצעות מנגנונים אקסטה-לגאליים?
אחת הבעיות בהן נתקלה העבודה, הייתה הגדרת המונח "חוק ומשפט". לכן, הוחלט להעדיף את הסיווג של המונח במקום להגדירו (ראה,HART:1961:15). סיווג המונח למשפחת כללי התנהגות, מציע אפשרויות לבדוק את "מרחב" הנושא מבלי להיות כבולים להגדרה כלשהיא (להשוואה ראה, AUBERT:1969:276).
פועל יוצא של העדפה זו, היא השאלה כיצד משפיע "חוק ומשפט" על החברה בכללותה? ראוי לציין להלן, את (BOHANAN 1965), המציע לראות בנורמה המתמסדת "ככלל המביע צורך ביחסים שבין האנשים". לטענתו, הכלל מביא ל"מנהג". כש"מנהג" הינו גוף של נורמות שאנשים "רגילים" בביצועו. מטרת "המוסד החוקי" היא לאפשר את כפיית ההתנהגות הרצויה לחברה. מכאן, "המוסד החוקי" הוא אמצעי לאכיפתם של החוקים, קרי, מנהגים והכללים החברתיים (שם:שם). לאור האמור לעיל, נראת הולמת קביעתה של (MOORE 1979), כי בני אדם, עושים שימוש "בחוק" ככלי עזר לשימור חברתי. החוק מציע ומציב מצבים אידיאיים עבור החברה ועבור האדם הרצוי לחברה (להשוואה ראה גם ROSEN:1989:79).
GLUCKMAN, (1969) מציע תפיסה שונה משל BOHANAN, בהקשר למונחים מנהג וחוקי. GLUCKMAN, טוען לסיווגים שונים של מנהגים ומוסדות חוקיים (שם:372). מכאן, קיים צורך בהבחנה בין שטחי הפעולה השונים של היחסים החברתיים בין סוגים שונים של כללים, ויסותם ואופיים החברתי (שם:שם). הויכוח בין הנ"ל כלפי המכלול, אינו בהכרח סותר לפתרון שהוצע. הינו, לראות את המונח "חוק ומשפט" כמשתייך למשפחת כללי ההתנהגות.
WEBER, טוען כי מטרת הסוציולוגיה של "חוק ומשפט" היא להבין את ההתנהגות המשמעותית של חברי קבוצה מסוימת ביחס לחוקים. לקבוע את "טבע אמונתם" בתקפות החוקים וכן בסדר שהחוקים יוצרים עבורם. לכן הוא מבקש לקבוע את שיעור השמירה וההשגחה על החוקים. כיצד פרטים מכוונים את התנהגותם ביחס אליהם (BENDIX:1962:431;FREUND:1969:246).
כלומר, מטרת החוקר תהיה לקבוע את הקבלה בפועל של החוק ע"י פעילות חברתית של פרטים בחברה מסוימת. זאת, למרות שפעילות הפרטים בחברה איננה בהכרח פועל יוצא של מחשבה מודעת, אלא, לעיתים קרובות, טוען WEBER, היא תוצאה של הרגל. לכן, הפרטים פועלים, כאילו והחוקים אינם קיימים כלל עבורם. ברם, התנהגותם תהיה בכל זאת תוצאה של הרגל
לקיומם של החוקים וכללי התנהגות המעוגנים בתרבותם. בעוד שפעילותם החברתית עשויה להשתנות בהתאם לשינויים בנסיבות, וסיטואציות החיים המגוונות, החוקים (שבספר החוקים), עשויים להישאר ללא שינוי גם לאחר שינוי של הסיטואציה שהייתה מתאימה לתקפותם החברתית של החוקים.
AUBERT (1969), מציג את הדוקטרינה המשפטית, שלא התייחסה כמעט לאספקט החברתי של החוק. אספקט זה, היה תוצר לוואי של הפעילות החוקית (שם:274). לכן, התייחסות הסוציולוגיה של "חוק ומשפט", תוך כדי בחינתם של סכסוכים בחברת המקור של החוקר, עשויים לתרום באופן רציני להבנת המערכת המשפטית. לטענתו, מהות הסכסוכים בחברה וכיצד הם באים על פתרונם מושפעים באופן דומה מהמאפיינים של החברה. חקר החוק הופך לכלי הבחנתי המתייחס לחלק של החברה אשר רגיש במיוחד לערכים (שם:277). כמו AUBERT, NADER (1969), מציעה ללמוד את פתרונות הס סכסוכים בחברה במונחים המשתייכים הן לפרט והן לחברה (שם:2).
GULLIVER (1969), טוען כי האנתרופולוגים עסקו בעיקר בתהליכים של פתרון סכסוכים במוסדות דמויי ביהמ"ש )שם:24(. ישנה מעט מידי התייחסות לטעמו, לחברות ולמצבים חברתיים בהם חסרו מוסדות של חריצת דין, שיפוט או בוררות. הוא לכן מציע לבדוק חברות שונות הממשיכות לקיים חוק ומשפט מסודר בלא הצורך לקיים מוסד של ביהמ"ש מסוג כלשהוא. לאור כל זאת עולה כי ישנה חשיבות בבחינתם של דרכים לפתרון סכסוכים.
GULLIVER , מבחין בשתי שיטות קיימות לפתרון סכסוכים. דרך המו"מ ודרך חריצת דין ע"י צד שלישי שאינו מעורב ישירות בסכסוך (שם:17). דרך המו"מ הצדדים מתקרבים זה לזה מעמדותיהם הראשוניות הקיצוניות, ומנסים להגיע לפשרה על המוסכם ביניהם. במהלך המו"מ משתנות העמדות הקיצוניות ההתחלתיות של הצדדים ולבסוף הם עשויים להגיע לנקודה בה כל צד מפסיד מעט ומרוויח מעט. לכן, מטרת הצדדים תהיה להרוויח את המקסימום האפשרי בנסיבות הקיימות. דרך חריצת הדין, צד שלישי שאינו מעורב בסכסוך, קובע בהחלטה שהיא תוצאה של מבחנים כלשהם, המקובלים מתוקף כלשהוא על הצדדים, כי צד אחד בלבד זכאי. בניגוד לדרך המו"מ, החלטה זו מהווה 100% של המצב בנושא הדיון. לכן, החלטה זו היא בעלת משמעות דו-צדדית, מחד גיסא, צד אחד זכאי ולכן צד שני חייב. לכן, כל אחד מהצדדים, ינסה לעשות ככל האפשר כדי להטות את ההחלטה לטובתו.
כאשר ישנם שני אמצעים לפתרון סכסוכים, נשאלת השאלה באיזה מידה יעדיפו פרטים, לבחור בדרך אחת על פני דרך שנייה. האם הם יעדיפו יותר את דרך המו"מ האקסטה-לגלית מכורח הגדרתה? או האם יבכרו את הדרך החוקית של חריצת דין כאמצעי הטוב ביותר עבורם לפתרון סכסוכים?
מתוך ממצאים שנאספו מיומן 1991 בביהמ"ש השלום, עולה כי במספר ניכר של מקרים, נתבקשו הצדדים לפתור את הסכסוך מחוץ לכותלי ביהמ"ש. הפשרה שנתבקשה מהצדדים נעשתה תוך כדי "איום" של חריצת הדין, איננה זהה לפשרה המתקבלת בין הצדדים ש"איום" כזה אינו תלוי נגדם.
מכאן, מה מותר אפוא האמצעי של חריצת הדין על פניו של המו"מ? יתרה מזו, ברגע שהמערכת חורצת הדין, נתפסת "כמכשיר לקביעת אינטרסים" (ראה למשל, AUBERT:1969:282), של אותו צד אשר יכול להרשות לעצמו את הייצוג הטוב ביותר היכן היתרון של צד שלישי בשמיעת טיעוני הצדדים באופן "חיצוני" לפרשה? אי לכך, נראה כי באופן רציונאלי ניתן לשער שהחלופה לפניה לביהמ"ש צריכה להיות החלופה האחרונה ורלוונטית רק כאשר אמצעים אחרים אינם יעילים.
הדבר עשוי להיות נכון בעיקר באותם חברות אשר מקימים בקרבם הן מנגנונים פורמאליים והן מסגרות בלתי פורמאליות לפתרון סכסוכים. כתוצאה מכך עשויה להתעורר השאלה: ברגע שהמנגנון הפורמאלי של חברה מסוימת נמצא בשליטתה של חברה אחרת, איזה סוג של אמצעי לפתרון סכסוכים יועדף? במיוחד לאור העובדה כפי שמציג אותה STONEQUIST (1977). הנ"ל, עוסק בבעיותיהם של פרטים החיים בו זמנית בשתי תרבויות, ומגדיר אדם כזה כ"איש שוליים". טענתו, הקשרים החברתיים הדואליים אינם חייבים להיות בעיתיים. אולם, במקרה שישנה התנקשות בין הסטנדרטים של התרבויות, נוצר קונפליקט הגורם לפרט המזדהה עם שתי התרבויות למתח רב. רכישת התרבות דרך השפה, מביאה למעין נאמנות פוליטית וקוד לקונפורמיות ותפיסה של שיטה נורמטיבית. אדם המוגדר "כאיש שוליים", מסיבות של לאום, גזע, הגירה, או ריבוד חברתי, מסוגל לראות עצמו משתי זוויות: כמיעוט וכרוב. מנקודת מבט זו, יהיה אדם זה נתון בקונפליקט אישי המשפיע על התנהגותו. בנוסף על כך, עשויה להתעורר השאלה מה קורה במידה ואין המערכת החברתית כוללת מנגנונים פורמאליים כלל? הנגזרת של השאלה עשויה להיות האם בכל מערכת חברתית הכוללת מנגנונים פורמאליים של פתרון סכסוכים עשויים להתעורר אמצעים לא פורמאליים אחרים, במידה וכן מדוע? ולכן, מדוע יעדיפו המתדיינים לעשות שימוש במסגרות הבלתי פורמאליות הללו?
מכאן יוצאת מטרת העבודה, ננסה לבחון את ההעדפה הקיימת, אם בכלל, בפתרון סכסוכים על רקע של חובות כספיים במסגרת אקסטרה לגלית, בקרב אוכלוסיה אשר מחד, יכולה לעשות שימוש במסגרת פורמאלית ומאידך, חבריה עדין קשורים בקשרים חברתיים ביניהם. החלק הראשון יציע את התעוררות הבעיה המחקרית תוך כדי הצגת המתודולוגיה של החקירה. החלק השני יציג את עיקרי הממצאים שנאספו מתוך המקרים המהווים את "CASE MATERIAL" של המחקר תוך כדי ניתוח תוכן ע"פ פרמטרים ששורטטו בחלק הראשון. כמו כן, נציג את השימוש הנעשה במהלך הדיון בשפה הערבית על רזיה. החלק האחרון יהווה דיון בנושא שיציג בסיומו את מסקנות העבודה כולה.
3. התעוררות הבעיה המחקרית
HART (1969), מדגיש כי המערכת המשפטית המערבית מטבעה, מסווגת אירועים, חפצים בני אדם וכו', אל תוך קטגוריות המתאימות לדרך החשיבה הנוח לה (שם:121).SALTMAN ((1991 למשל מדגיש את הנקודה, ברגע ששופט מגיע לידי החלטה, הוא למעשה מעריך את התנהגות הצדדים ע"פ אמות מידה כלשהם (שם:63).
למערכת המשפטית, לכן, לא כל כך חשובה זהות הנכנס לקטגוריה, ובלבד שהמצב הנדון מתאים לקטגוריה. השופט הופך לממיין בין הקטגוריות תוך כדי שיקול דעת סביר. כפי שאנגלרד (1991), מציין, שיש לתאר את מהות המשפט מבלי להיזקק לסיבתיות טבעית או למבחנים ערכיים (שם:9).
לפי גישה כזו, יש התייחסות לנורמה, כהוראת כלל המחייב התנהגות מעבר לרצון סובייקטיבי, והופך את המציאות עצמה לכלל (שם:15). כל זאת בעוד ששיקול דעתו המוגבל של השופט ביחס לסבירות המקרה (ברק:1987:48), הופך להיות הכוח אשר הדין מעניק לשופט לבחור בין מספר חלופות אפשריות שכל אחת מהן חוקית (שם:29). מאידך, במקרים גבוליים הופך המשפט למו"מ בין הצדדים ביחס לקונקרטיזציה של הנורמות ושל הנורמות עצמם בהתאם לקריטריון סביר וידוע מראש (ראה שם:36-39).
מכאן, יש לשער, כי עבור מתדיינים המשתייכים לאותה מסגרת חברתית, אשר מערכת היחסים ביניהם חשובה עבורם מעבר ל"כאן ועכשיו", מערכת משפטית במתכונת זו, אינה יכולה לתת סיוע שיביא לידי סיום מוחלט של הסכסוך, ואשר לוקח בחשבון את ההשלכות של פס"ד על המשכיות מערכת היחסים שביניהם. זאת מאחר והפתרון שהמערכת תציע, עשוי להיות לעיתים קריטי להמשך הסכסוך מעבר למקרה הנדון במשפט.
נשאלת השאלה, האם יוכלו הנ"ל שלא לעשות שימוש במערכת משפטית כלשהיא? MOORE (1979), מציגה את החוק המשמש ככלי עזר לשימור חברתי ולקביעת אידיאות התנהגותיות רצויות (ראה ROSEN:1989:79).
עבור BOHANNAN (1965), החוק עשוי להיות כלל המביא למנהג, והמביע צורך ביחסים בין האנשים ובא כדי לכפות כללי התנהגות מסוימת (שם:שם). או כפי שטוען ברקלי (1980), בלא "חוק ומשפט", אין לשום חברה, כל אפשרות של קיום תקין (שם:13). מכאן, גם מתדיינים מסוג הנ"ל, קיים צורך להיעזר במערכת שתיתן להם סיוע משפטי. השאלה תהיה, לאיזה סוג של סיוע משפטי הם יפנו מבלי להסתכן בפגיעה במע' היחסים עם הצד השני?
WEBER המציע ארבעה טיפוסים אידיאליים של מערכת החוק, מציג את "החוק האירציונאלי מטריאלי", בו השופט מבסס את החלטותיו באורח טהור על הערכיות הרגשיים (FREUND:1969:246;BENDIX:1962:431). שיטת שיפוט זו, עשויה כנראה לענות על צרכיהם של הנ"ל. ע"פ ראיה זו, ניתן להבין את טיעונו של AUBERT (1969 ), האומר כי הסכסוך וכיצד הוא בא על פתרונו יכולים להיות מושפעים באורח דומה ממאפיינים של החברה (שם:277).
MOORE (1978), מתייחסת אל שלוש גישות המסווגות שיטות חוקיות שונות. הראשונה, דיכוטומיה של שינויים חברתיים, תוך כדי שימת דגש על הקונטקסט החברתי. החברות מחולקות לחברות מודרניות ולחברות מסורתיות (שם:215). הגישה השנייה, מתייחסת להתפתחות המתמקדת בחוקים, משיטה פוליטית לא-ריכוזית לשיטה פוליטית ריכוזית. פתרון הסכסוך מושפע מגישת החוקר-עו"ד, המתמחה בהשוואתיות בין חוקים. הגישה השלישית, מתייחסת לדיכוטומיה של הפרוצדורה הקיימות בפתרון סכסוכים. שיטה שלמו"מ ומאידך, שיטה של חריצת דין (שם:שם). פתרון סכסוך מקבל תוקף דרך אחת משתי השיטות הללו (שם:217).
GLUCKMAN (1969), מלין על המחשבה המעטה שהוקדשה לבעיה של עד היכן האימפליקציה של המודלים האנליטיים החוקיים של התרבות המערבית מעוותת שיטות משפטיות אחרות (שם: 372). לכן, יש להבחין בין שטחי הפעולה של היחסים החברתיים כמו גם בין סוגים של כללים, וויסותם לכיוונים שונים כגון: "משפטי", "חוקי" או "כללים משפטיים" (שם:שם).
GULLIVER, (1969), המנסה להבין את ההבדלים בין השיטות, מונה שתי דרכים עיקריות להסדר סכסוכים. הראשונה מו"מ בין הצדדים המסוכסכים והשנייה היא חריצת משפט ע"י צד שלישי שאינו מעורב בסכסוך.
באורח מהותי קיים הבדל בין שיפוט ע"י צד שלישי שאינו מעורב בסכסוך לבין מו"מ בין הצדדים המעורבים בלי לחרוץ דין. כמו גם קיים ההבדל בין הנוכחות או ההיעדרות של סמכות המשליטה את רצונה על הצדדים (שם:17). לדעת GULLIVER , ((1969A & 1969B יש לבחון את השימוש הנעשה בחברה באחת משתי הדרכים הללו בפתרון סכסוכים. כלומר, לשאול מדוע נעשה שימוש בדרך זו או אחרת? לבדוק את הזהה ואת השונה שבין שתי הדרכים הללו. כמו כן, ללמוד, האם נעשה שימוש באספקטים מסוימים השיכים לדרך המו"מ, בפתרון סכסוכים בדרך חריצת הדין ולהיפך, למשל, בדיקת עדויות, בחינת עובדות וטיעונים וכו' - (שם:22). GULLIVER מאמין כי ישנו יתרון משמעותי במציאת הזהות והשוני שישנו בין שתי הדרכים, ומציע לבחון בצורה זהירה יותר את תהליך המו"מ כדרך להסדר סכסוך (שם:23).
סטוארט (1991), מציג את הבדווים המאמינים שפתרון סכסוכים צריך לבוא בדרכי נועם. המשפט הבדווי מכיר בשתי ישויות קומפורמטיביות השבט וקבוצת הערבות. השבט הוא איגוד השולט בשטח מוגדר ומיוצג ע"י השיח'. קבוצת הערבות זוהי קבוצה של גברים בוגרים הפועלים כיחידה פוליטית משפטית המחויבת להגן על אינטרס של קבוצה והם שותפים באחריות על מעללי כל אחד מהקבוצה. הם "מי שבורח איתך ומי שרודף איתך" (שם:5). קבוצות כאלו יש גם בקרב לא בדווים נוודים, כמו למשל בקרב הסומליים בקרן אפריקה, בכפרים ואף בערים ברחבי העולם הערבי (שם:6).
הבדווים מבחינים בשני סוגי מחלוקת: מעשה הריגה, פגיעות גופניות ועבירות מין מחד, ומאידך, שאר המחלוקות. מקרים מהסוג הראשון נוגעים לכלל חברי הקבוצה ומקרים מהסוג השני נוגעים לאינטרסים היחיד (שם:7).
גם קרסל ובר צבי (1991), מתייחסים לפתרון סכסוכים בעזרת "מוסד דמוי ביהמ"ש" בקרב הבדווים. אולם, שלא כמו במערכת במשפטית ה"מוכרת", כאן, הצדדים המתדיינים בוחרים את שופטיהם. אם פס"ד אינו "נראה" בעיני אחד הצדדים הוא רשאי לערער בפני שופט שהוא מעדיף אותו. על השופטים לדעת הרבה ועל אישיותם להיות מיוחדת אין הם בני שבט רגילים. ולא כל אחד מבני השבט יכול לשמש כשופט. עליו להתמצא בהוויית הקהילה ובריבוד הקבוצות, במסורת, במכמני הנפש וברזי המשפט המתקן ותקדימיו (שם:26).
ביילי (1991), מציג את התועלת העיקרית בעיני הבדוי במשפט השבטי, תועלת הנעוצה באפשרות שהוא מקבל לשקם את מעמדו בקהילה לאחר שנפגע ע"י בדוי אחר. ליש, (1991), מדבר על תהליך ההתנחלות הגורם להתפוררות המסורת. המנהג השבטי ממשיך להתקיים באמצעות ישוב סכסוכים ע"י בוררות של מומחים למשפט מנהגי שבטי. מעמדם של שופטים אלה אינו מעוגן ופס"ד אינו ניתן לאכיפה ע"י הרשות. משום כך, ההזדקקות אליהם הינה וולונטרית ומעידה על היוקרה הרבה הנודעת לבוררים אלו. המטען הנורמטיבי טעון ונשען על מנגנון הסנקציה החברתית, ההופכת לתנאי לתוקף ליישום החוק השבטי. תהליך ההתנחלות גורם לכך שהאסלאם הנורמטיבי וחוקי השריעה המוסלמים תקפים במיוחד בתחום המעמד האישי. המשפט המינהגי שבטי מזוהה ע"י תהליך בוררות והמשפט הנורמטיבי מזוהה ע"י הקאדי. במהלך הבוררות עושים הבוררים שימוש בחוקי הקוראן הנורמטיביים )שם:שם(.
זילברמן, (1991), מציגה את המשפט המינהגי בקרב חברות הנמצאות בתהליך של מודרניזציה. המשפט המינהגי משמש בסיס למערכת משפטית עניפה בקרב המוסלמים תושבי השטחים. המשפט המינהגי נתפס כאלמנט חברתי ותרבותי המאפיין חברה שבטית ואזור כפרי. במציאות של ירושלים המשפט המינהגי בקרב האוכלוסייה הפלסטינאית תופס ביותר. במיוחד בכל הקשור בתאונות הדרכים ופתרון סכסוכים בעזרת תיווך הקשור למשפט המינהגי. גם תהליך של חזרה לאסלאם תורם להזדקקות מסיבית יותר למשפט המינהגי על טהרת השריעה המוסלמית (שם:74-79).
סלים שעשוע (1981), מציג הגבלות שהמחוקק הישראלי (החילוני) מטיל על המוסלמי במדינת ישראל, עקב רצונו לקיים מדינה בעלת אופי מודרני. כינון המדינה והחלתם של חוקי מעמד אישי נוספים כגון חוק המזונות (1959), חוק אימוץ ילדים (1960), חוק הירושה (1965) וכד', מביאים להגבלות על ביה"ד השרעיים.
הגבלות כגון, הטלת איסור על ריבוי נישואין של מוסלמי אשר מותר לו על פי חוקי השריעה, לשאת ארבע נשים. עיון בחוק זה ריבוי נישואין תשי"ט 1959, מראה הפליה כמעט ברורה. בעוד יהודי יכול לשאת אישה שנייה על פני אשתו בהיתר מיוחד של שני הרבנים הראשיים לישראל (סעיף 5). לא מתיר המחוקק לביה"ד השרעי להשיא אישה שנייה למוסלמי אלא בשני מקרים, אם בן הזוג לקה במחלת נפש או נעדר לתקופה מעל 7 שנים (שם:81).
מאחר והמחוקק אינו מכיר במוסד של נישואין שניים אלו, נוצרה תופעה חברתית עם השלכות לא מקובלות בקרב משפחות מוסלמיות. תופעה של עריכת חוזי נישואין מחוץ למסגרת החוק הישראלי, תוך המשך הנישואים בין בני זוג "חוקיים" ע"פ החוק הישראלי ועריכת הסכמי נישואין אזרחיים. זה יוצר בבית אוירה עכורה סכסוכים, בעיות ירושה, רישום ילדים (שם:82).
הגבלה נוספת, היא עריכתם של נישואים בין מוסלמי עם יהודיה, הוראות משרד הדתות דורשות ששני בני הזוג יהיו בני דת אחת, וכשאין הדבר כך, על אחד הצדדים יהיה להמיר את דתו. מאחר וקשה להתגייר הרי שברוב המקרים הבחורה היא שממירה את דתה. הקושי שנוצר מתגלה לאחר לידתם של ילדים. ע"פ הדין היהודי, שאינו מכיר בהמרת דת של יהודי, הרי האישה והתינוק הם יהודים. אילו ע"פ הדין השרעי, דת האסלאם חלה על האב ועל צאצאיו (שם:84).
בעיה אחרת, היא גיל הנישואין, החוק המוסלמי, מתיר לאישה להנשא עם הגעתה לגיל 9 וגבר לגיל 12 (שם:35). המחוקק הישראלי, קבע בשנת 1950 כי גיל הנישואין המינימאלי יהיה 17 שנה, רק במקרים חריגים כמו הריונה של נערה בגיל 16 יכול ביהמ"ש להתירם. ברם, המחוקק לא מתיר שיקול דעת לקאדי השרעי ומטיל את תפקיד ההתרה רק לביהמ"ש המחוזי?(שם:37). כתוצאה מכל זאת, לטענת אבו גוש (1990), הופך הדיון בביה"ד השרעי, למתן גושפנקא להסדר אשר עונה רק על הצרכים של המחוקק הישראלי, יותר מאשר על צרכיו של המתדיין. אי לכך, אנו עשויים למצוא תופעות של הסדרים מחוץ לביה"ד אשר מהווה עבורם חותמת שלאחר מעשה(PERSONAL COMMUNICATION 10/26/1990).
מהות היחסים בין הערכאות ה"דתיות" לבין הערכאות ה"חילוניות" מורכבת אף היא. מחד, ביה"ד הדתיים קיבלו את סמכות הדיון בנושאים הקשורים ב"מעמד האישי" להלן: תביעות בענייני נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרון יוחסין של קטינים, איסור השימוש ברכושם שהחוק פסל אותם, והנהלת נכסי אנשים נעדרים(.
מאידך, סמכות המערכת החילונית לקבוע בהתאם לסעיף 51 ס"ק 2 את ההרכב, הארגון והפרוצדורה של ביה"ד של העדות, וגם לעניין השימוש בשיפוט ע"י ביה"ד וכן, הסמכות החילונית קבעה את הנסיבות שבהן יחשב אדם כחבר בעדה דתית והאמצעים שעל פיהם יש לתת תוקף חוקי להמרת עדתו הדתית של איזה אדם ולתוצאותיה. יתרה מזו, יחוד המערכות המשפטיות השונות הקיימות בישראל, מראה כי המע' המשפטית החילונית עדיפה תמיד על המע' הדתית.
לכן, יש סיבה להניח, כי קיימת העדפה מסוימת מצד המתדיינים, להשתמש בשרותיה של המערכת המשפטית החילונית יותר מאשר בשרותי המערכת הדתית. המהפך הפוליטי שנגרם עם הקמת מדינת ישראל, הביא בין היתר, גם למהפך דתי. האסלאם הופך לדת מיעוט; מדת טריטוריאלית, הופך לדת פרסונאלית בעלת אוטונומיה של עדה; התדלדלות באנשי דת מלומדים; אי יכולת לשלוח מוסלמים, ללימודי קודש בארצות ערב; מינויים של אנשי דת "מטעם"; הגבלות "חוקיות" על המוסלמי; כל זאת עשוי לגרום למתדיין, שלא להעדיף את שירותיו של ביה"ד שרעי כמו גם ביהמ"ש חילוני.
מכל האמור לעיל עולה, כי האילוצים של חוקי המדינה, מביאים כנראה לידי צמצום של מרחב הפעולה של השופט המוסלמי. מרחב התמרון הצטמצם במיוחד בנוגע ל"מעמד האישי" של המוסלמים במדינת "חוק" כמו ישראל. מאחר ולא ראינו התפתחות של אפשרויות אחרות, הרי שמין הצפוי שיתפתח "מוסד בוררות" מפותח וייחודי בקרב המוסלמים במדינה ישראל.
לאור כל זאת, נשאלת השאלה, האם קיימת "התנהגות משפטית" כזו, בקרב התושבים המוסלמים של עיר מעורבת - המוסלמים בעיר, יכולים להשתייך בו זמנית לחברה מודרנית ולחברה מסורתית ופותרים סכסוכים באחת משתי הדרכים הקימות. מכאן, נודעת חשיבות לבדוק כיצד נפתרים סכסוכים בתוך גבולות החברתיים של החברה המוסלמית זו. במיוחד כשהחלוקה הדיכוטומית לפי ש-GULLIVER, אינה יכולה להיות ישימה. כלומר, הגבול בין שיטת המו"מ ושיטת חריצת הדין הוא כך שבפועל לפחות האיום של חריצת הדין מהווה חלק אינטגראלי של תהליך שעל פני השטח נראה כמו"מ. יתרה מזו, תהליך של חזרה לאסלאם ותהליכים פוליטיים אחרים, גורם להזדקקות מסיבית יותר למשפט המינהגי על טהרת השריעה המוסלמית.
מאחר וידוע כי בקרב המוסלמים קיים מוסד המכונה "סולחה"= השלמה, מכאן השאלה, האם ההשלמה, הינה דרך נוספת לפתרון סכסוכים שלא שייך לאחת משתי הדרכים לפי GULLIVER - במידה והשלמה הינה דרך נוספת, היכן ניתן להציבה במערך הנ"ל? במידה ולא כך הדבר, מהו מקומה בערך הסדר סכסוכים? האם היא אחת האספקטים, כפי ש-GULLIVER מזכיר, המשויך לאחת הדרכים ועושים בה שימוש בדרך השנייה או שהיא "אמצעי ביניים", או שיטה להסדר, בתוך כל אחת משתי הדרכים? היא קימת גם במו"מ וגם בחריצת דין. וכן, מתי עושים בה שימוש במהלך הסדר הסכסוך ומהם מאפייניה?
4. עיקרי הממצאים
להלן ניתוח של חמישה מקרים אשר נבחרו מתוך שישה עשר מקרים שאספו במהלך עבודת השדה. מקרים אלו, מציגים את העדפה של צדדים המעורבים בסכסוך לפתרונו בעזרת משלים. לאחר הצגת המקרה בקצרה ינותח המקרה בעזרת השאלות הבאות:
מהם מקורות הסכסוך והיחסים החברתיים שהיו קיימים בין הצדדים "ערב הסכסוך". זאת, כדי ללמוד במידת האפשר את "התדרדרות" היחסים כתוצאה מהסכסוך וכן, תוך כדי השוואה עם היחסים שנוצרו בין הצדדים במהלך הסכסוך. ההבחנה ביחסים לפני הסכסוך, במידת האפשר, יאפשר ככל הנראה את לימוד ההשלכות של הסכסוך על דרך הפיתרון שלו. במידה ומהות היחסים בין הצדדים עשויה אם בכלל, לרמוז על העדפת פתרון הסכסוך בעזרת משלים על פני "הליכה" לערכאות.
יעשה ניסיון ללמוד מתוך המקרה, מדוע לא פנו הצדדים לעזרת ביהמ"ש אלא עשו שימוש במשלים. מיהו אותו המשלים, מהו מעמדו בקהילה, מה תפקידו הציבוריחברתי וכן מדוע האנשים רואים אותו כמשלים אמין.
השאלות הבאות יהיו טכניות, היכן התבצעה ההשלמה, מי היו הנוכחים בדיון, מי הציג את הסוגיות, כיצד נוהל הדיון, מה היו הסנקציות ב"אמתחתו" של המשלים שגרם לצדדים להיות "ממושמעים" תוך כדי דיון,?באיזה אופן הציגו הצדדים את טיעוניהם באיזו שפה נעשה שימוש תוך כדי הדיון. לבסוף ננסה להבין מדוע קיבלו הצדדים את פס"ד המשלים.
את המקרה הראשון מספר מחמוד, שהיה לדבריו נוכח בשעת המעשה וליווה את המקרה עד סופו. המקרה מציג את צד א' הקונה מצד ב' סחורה עליה הוא נדרש לשלם לשיעורין. צד ב' מאידך, מנסה לרמות את צד א' ע"י אי החזרתם של שטרי החוב עליהם היה צד א' חתום. צד א' לא מתעקש לקבלם משום שקיבל קבלות תמורת התשלום. צד ב' דורש במפתיע ע"י איום בערכאות מצד א' לשלם את החוב בשנית. צד א' אינו "נופל בפח" אותו טען לו צד ב', אולם, הוא עובר עבירה פלילית ומכה את צד ב'. צד ב' יודע את המלכוד בו נתון צד א', שלפיו יהיה על צד א' לשלם את החוב בשנית ואף עלול להיתבע לדין אזרחי ופלילי בגין פגיעתו בצד ב'. ככל הנראה, צד ב' היה עשוי לזכות במשפט בגין החוב ובגין הפגיעה בו.
בסכסוך מתערב מתווך בדמות הקצב, שמונע מהצדדים מלהגיע לביהמ"ש ובכך בעצם "סותם את הגולל" על מאמציו של צד ב' לזכות בתשלום נוסף. המתווך, מציע השלמה של הנושא בעזרת משלים שיעשה דין צדק ביניהם. פס"ד המשלים לא נותן לאף צד להפסיד ומביא לסיום סופי ומוחלט של הסכסוך.
מהות היחסים בין הצדדים "ערב הסכסוך", כפי שמשתקף מהמו"מ שהתנהל בדיון, הם כאלו, צד א' מוצג כתמים, זהו אדם שאינו מבחין כיצד הוא "נופל ברשתו" של צד ב' "הסוחר". מהעובדות, נראה כי צד ב' אינו
עומד באף אחד מתנאי העסקה. הוא אינו מספק את הסחורה בזמן כמובטח,?וכאשר הוא מספק אותה היא אינה תואמת את ההזמנה. הוא מנסה "לדחוף" ללקוח מוצר "לא תקין" ומונע מהלקוח כל טענה של מום ע"י הפחתה לכאורה של התשלום. יתכן כי הוא מכר ללקוח סחורה ממנה ביקש הסוחר להתפטר בכל מחיר. ומכר במחיר של סחורה אותה ביקש לקנות הלקוח.
במהלך הסכסוך, דורש צד ב' במפתיע מצד א' לשלם חוב, זאת הוא עושה בעזרת האיום בסנקציה המשפטית. צד א' מכה את צד ב' ובכך מתחיל שלב חדש בסכסוך זהו שלב של הסלמה. מנקודה זו, יתכנו שני מצבים במערכת היחסים בין הצדדים. מחד צד ב' "נוקם" בצד א' ומתלונן במשטרה על תקיפה. זה היה מוביל את צד א' אחר כבוד לכלא. מאידך, צד ב' שכנראה הידיעה כי הוא אינו צודק במאת האחוזים, והפחד מתוצאות מעשיו, גורמות לו לחפש פשרה. הייתה דרושה בשלב זה התערבות של גורם ממתן ומתווך בדמות של הקצב שהחזירה את היחסים שהתדרדרו ביניהם לשלב ההתחלתי של בירור העובדות. הקצב פותח פתח נוסף לסיום העניין ע"י המלצתו על משלים במקום כמו במקרים אחרים, שכל צד יקבע לעצמו משלים והדבר יגרום לסרבול ולדחייה של הבירור.
מתוך המקרה והדברים שהוזכרו קודם, עולה כי לא הייתה לאף צד כוונה לפנות לערכאות. בעוד שצד ב' עשה שימוש בערכאות ובסמכותם על מנת לאיים על צד א', כפי שגם צד א' לא היה פונה. לכן, הם "השתכנעו" מהר מאד מדבריו של המתווך הקצב שטען כי הפניה לערכאות תגזול זמן רב, לא תפתור את הבעיה העכשווית, תכריח את צד א' לשלם למרות הכול, תגרום להמשכיות
הסכסוך ע"י תביעות שכנגד. מכאן, לא היה כל טעם או תכלית בפניה לערכאות. נראה, כי הצדדים ידעו זאת מראש ואף פעלו בהתאם לכך.
המשלים במקרה זה הינו בעל המכולת השכונתית. הוא נחשב לאדם הגון, ישר וירא שמים. ולכן האנשים רואים אותו באופן טבעי כמשלים אמין ללא משוא פנים. המשלים הנחשב לאמין למרות התעסקותו כביכול במסחר, יכול כנראה להימצא רק בקרב האסלאם. האסלאם דת של סוחרים בה, לא נחשב רווח הסוחר לחטא או מהווה בעיה מוסרית כמו למשל ביהדות. מוחמד הנביא היה בעצמו סוחר לעומת משה הנביא שהיה רועה צאן לכן, מהות הדתות מצינת את ההבדלים ביניהם על סמך מקורותיהם החברתיים.
אקט ההשלמה התבצע בבית המשלים. בדיון היו נוכחים מלבד המשלים ובעלי הדין עוד שלושה, המתווך, נציג של צד א' ונציג של צד ב'. מטרת הנציגים כפי שהיא משתמעת מאירועים אחרים של המשפט המינהגי היא למתן את התוקפנות, להוות ערבים לבעלי הדין ולעזור בביצוע ואכיפתו של פס"ד. את הסוגיות המשפטיות הציגו כל אחד המצדדים. כאשר צד ב' (הטלאב=מבקש) טוען ראשון ואילו צד א' (המטלוב= מבוקש או מתבקש) משיב. נוהל הדיון היה שהמשלים נתן לכל צד לדבר, לאחר דבריהם היה המשלים שואל שאלות הבהרה לנושא גופא. תוך כדי שאלות ההבהרה, יכולה להתברר או להסתמן כיוון הפסיקה. הדיון הרציונאלי
הזה מלווה בהשבעות וטיעונים לא רציונאליים אחרים כגון, "רחמים",?"חמלה", "כבוד" וכו'. אשר מהווים חלק בלתי נפרד מהטיעונים עצמם ומדרך ניהול הדיון. הסנקציות של המשלים דרכם הוא גורם לצדדים להיות "ממושמעים" הינם פשוטות, המשלים תמיד יכול להפסיק את פעילותו תוך כדי הדיון, ולגרום לצדדים להזדקק לערכאות אחרות אשר מלכתחילה אינן מועילות להם. לכן, ברגע של הפרעה או סטייה מהנורמות אותם קבע המשלים, הוא עשוי ל"איים" עליהם בפרישה. לפני "איום" הפרישה, מבקש המשלים מהערבים להתערב ולשדל אותם להתמיד, כמו כן יכול המשלים לבקש מהערבים להפריד או להתערב בנעשה תוך כדי דיון. המשלים הוא מפקח על סדר ונעזר בנוכחים על מנת להגיע לתוצאה.
הצדדים מקבלים את עצתו של המשלים בגלל מספר סיבות, ראשית מחמת כבודו של המשלים. יחד עם זאת מחמת כבודם של הנוכחים וערבותם ההדדית זה לזה. כמו כן, מאחר והמשלים מציע לראות תמיד את האור בקצה המנהרה עבור שניהם. הוא מאפשר להם תמיד לחזור בהם מבלי להפחית מכבודם. זוהי בעצם "גדולתו" של המשלים. כמו כן, תמיד נותרת בפניהם הברירה האחרת לגשת לערכאות. ברגע שפס"ד של המשלים הגיוני ואינו גורם להפסד לאף צד הרי שהצדדים יפסידו אם לא יקבלו אותו. מכאן שהברירה ללכת לערכאות הופכת לברירה הלא טובה מבין שתי האלטרנטיבות הקימות. דבר זה גורר את קבלת פס"ד והימנעות מערעור עליו.
את המקרה השני מספר טהה. המקרה דן בצד א' וצד ב' הנמצאים ביחסי מסחר אשר במהלך הזמן מתפתח סכסוך אשר מקורו ככל הנראה באי הבנה. יחד עם זאת, יש לזכור כי סכסוך כזה יכול לצאת אל הפועל אך ורק בזכות היחסים החברתיים הערים בין השנים. הקרבה הגיאוגרפית של החנויות, ויחסיהם היום יומיים, המביאים לידי היכרות עמוקה בין השנים ויחסי אמון הדדיים. אולם, תופעת ה"פנקסנות", אותה מציג צד א', איננה נראית לצד ב' כתופעה בריאה לחברותם. אי לכך, הכעס ועלבון האישי כתוצאה מהצעד ה"לא-חברי" שנוקט צד א' מביא את הסכסוך לידי הסלמה. פתרון הסכסוך יכול להתבצע ללא ספק גם בערכאות אולם, גם כאן היה דרוש זמן רב כדי להוכיח את חובותיהם של הצדדים.
במהות, היחסים בין הצדדים "ערב הסכסוך" הם כך שהצדדים חברים די טובים ושכנים. הקרבה הגיאוגרפית של החנויות מביאה לידי התפתחותם של יחסי פנים מול פנים עירה בין השנים. ככל הנראה, מאחר והם אינם מהווים מתחרים באותה הסחורה, לכן תתכן מערכת יחסים טובה. מכאן חברותם נובעת כנראה משכנותם תורמת להם את הנוחות הכרוכה בקניה ההדדית שלהם. מהות היחסים מעבר לכך איננה ברורה ואין לנו נתונים מעבר לכך. נוכל להעריך כי תיתכן קנאה בין הצדדים על בסיס של מחזור מכירה. ברגע שצד אחד מוכר "טוב" יותר מצד השני, הרי שצד אחד יקנה בצד השני. כאמור זוהי הערכה בלבד ואין לה בסיס מוצק במציאות. במהלך הסכסוך, רואים התדרדרות במע'
היחסים הראשונית עד כדי הסלמה. אולם, שלא כמו במקרה הראשון, כאן מוצאים את התערבותם של השלטונות בהסלמה. כאשר כל אחד מהצדדים בתורו גורם לפגיעה בצד הנגדי ע"י הלשנה לשלטונות המס.
כאמור, למרות שלכאורה, יש כאן עילה לפניה לערכאות הרי שמבחינה רגשית, נפגע צד ב' וספק אם היה מוכן לפנות לערכאות. לעומתו צד א' נפגע בצד הכספי ולא היה פונה כי אז היה נחשב ל"פנקסאי" במערכת החברתית בה היה נתון. לכן גם הסכים לפנית וועד השוק להשלמה.
במקרה זה, המשלים הוא חדר מוכר הדגים. אדם הנחשב למאמין והומלץ ע"י יו"ר ועד השוק. המשלים הוא אדם המוכר היטב בין באי השוק והקהילה. אחד הצדדים, טען בראשית הדברים נגד המשלים כשהעילה לכך היא סכסוך בין אביו לבין המשלים. מכאן יכולים אולי להניח כי המשלים אדם מבוגר יותר מהצדדים המסוכסכים. גם כאן מוצאים את התערבותו של מתווך בדמות יו"ר השוק אשר עושה יחד על מנת להשיב את הסדר על כנו.
בניגוד למקרה הקודם, ההשלמה התבצעה במשרדי ועד השוק. מקום נטרלי לכל הדעות וביום בו אין פעילות בשוק. בדיון היו נוכחים מלבד המשלים והצדדים המעורבים, גם יו"ר השוק אשר התערב והעניק את הצד המנהלי והמשמעתי של הדיון. גם כאן המשלים שואל לאחר הצגת הטענות ע"י הצדדים שאלות מנחות על מנת לקבל תמונה ברורה יותר של האירוע. אולם,?הפרטים הנתונים במקרה זה הינם דלים יותר וניתן לנו להניח כי הצעדים הטכניים שננקטו במקרה הקודם תופסים גם במקרה זה.
הצדדים מקבלים את עצתו של המשלים בגלל מספר סיבות עיקריות, ראשית הנושא הקהילתי. שניהם משתייכים לקהילה של סוחרים אשר האמון ההדדי ביניהם יביא להם תועלת לעומת חשדנות והלשנות שתביא נזק לשניהם. הקרבה הגיאוגרפית של החנויות אינה יכולה להשאירם אדישים זה לזה. במוקדם או במאוחר יכול הדבר לגרום להתעוררות סכסוך אלים יותר ואף להתערבות גורמים זרים שהיו עשויים לגרום להסלמה רצינית בין הצדדים. אי לכך היה צורך לקבל את פס"ד על מנת לסיים אחד ולתמיד את הסכסוך. לעומת ערכאות, שלא היו מסיימים את הסכסוך אלא היו מצדיקים צד אחד על חשבון צד שני. מכאן שהיה הדבר עשוי לפתוח פתח להמשך הסכסוך על רקע זה שהצד ה"מפסיד" במשפט, עשוי לשוב שנעשה לו "עוול" והוא עשוי ל"גרום" לסכסוך על אותו רקע אבל בנושא שונה. יחד עם זאת, השכנות ביניהם הייתה חשובה ולכן היה חשוב לצדדים לסיים את הפרשה במהירות. ככל הנראה, פס"ד המשלים הינו הצעד הטוב ביותר שיכלו לעשות הצדדים בנידון. זאת למרות שפס"ד אינו מחייב או מזכה אף צד באורח מוחלט.
את המקרה השלישי מספר נביל המשלים עצמו, והוא מציג את צד א' שהוא לקוח של צד ב'. כאשר צד א' היה נוהג לערוך את קניותיו אצל צד ב' תוך כדי אמון כמעט מוחלט בצד ב'. צד ב' לעומת זאת, כפי שמתברר, מפר את האמון שרחש לו צד א' ומבקש לממש את זכויותיו כלפי צד א' גם במחיר
הונאתו של צד א'. מתברר לצד א' כי צד ב' באופן שיטתי, מפר את האמון שנתן בו וזה מתגלה לו במקרה על רקע שולי של הזמנת חלק אצל סוחר אחר. גם כאן, רואים שהצדדים "ערב הסכסוך" היו חברים טובים כאשר צד א' בעל מקצוע מעולה ואילו צד ב' בעל חנות חדשה יחסית. צד א' עוזר מאד לצד ב' בכל הקשור בניהול החנות והעבודות הקשורות לכך. מכאן, שצד ב' עושה שימוש יעיל ביותר בצד א' כאשר מאידך, צד א' חושב שהוא מקבל שירות מקביל בכך שקונה בהקפה אצל צד ב'. מהות היחסים מעבר לכך איננה ברורה ואין לנו נתונים. נוכל להעריך שיתכנו יחסים נוספים הקשורים בעובדת היותם מאותה סביבה ויחסי השכנות וההדדיות החברתית הקשורה לכך. במהלך הסכסוך רואים התדרדרות במערכת היחסים הראשונית עד כדי הסלמה. אולם, שלא כמו קודם, מהות ההסלמה נובעת מאירוע חריג ולא כל כך חשוב בצורה של הזמנת חלק ודרישת צד ב' לתשלום. צד א' החליט בלי להודיע לצד ב' על הפסקת היחסים ביניהם בעוד שצד ב' חושב שצד א' לקוח. כאשר מתברר לצד ב' כי צד א' הפסיק להיות לקוח, הוא דורש בלא היסוס תשלום מוגזם והגורם להתפתות סכסוך מתמשך.
מרות שיש כאן עילה לפניה לערכאות הרי שמבחינה רגשית, הנפגע צד א' ספק אם היה מוכן לפנות לערכאות. יתכנו כאן מספר טיעונים נגד הפניה, כמו למשל החוב העומד נגדו, או חוסר הבנתו של המערכת וכיוב'. לעומתו צד ב' נפגע בצד הכספי יכול היה לפנות אולם ככל הנראה העדיף לגמור את העניין בתוך הקהילה. לכן גם הסכים לפנית בעל המסעדה שדרש מהצדדים להגיע לכדי השלמה.
המשלים במקרה זה הוא נביל. אדם הנחשב למאמין והומלץ ע"י בעל המסעדה. לא ברורה מערכת היחסים בין בעל המסעדה לבין הצדדים, כמו גם לא ברור האינטרס של המסעדן להתערב בנידון. אולם, יש לשער ככל הנראה קשר מסוים בין הצדדים. זאת יכולים להניח מקבלת המלצתו ע"י הצדדים ללא כל ויכוח. המשלים הוא אדם המוכר היטב בין חברי הקהילה כמשלים. הצדדים, ללא היסוס מסכימים לאישיות המשלים ונותנים לבעל המסעדה את האפשרות לנהל את הדברים הטכניים הדרושים להשלמה. גם כאן מוצאים את התערבותו של מתווך בדמות בעל המסעדה שעושה כדי להשיב את הסדר על כנו.
"ההשלמה" התבצעה במקום נטרלי בבית המתווך. בדיון היו נוכחים מלבד המשלים והצדדים המעורבים, גם המתווך שהיה ממונה על האירוח. גם כאן המשלים שואל לאחר הצגת הטענות ע"י הצדדים שאלות מנחות על מנת לקבל תמונה ברורה יותר של האירוע. אולם, הפרטים הנתונים במקרה זה הינם דלים יותר וניתן לנו להניח כי הצעדים הטכניים שננקטו במקרה הקודם תופסים גם במקרה זה.
הצדדים מקבלים את עצתו של המשלים בגלל מספר סיבות עיקריות, ראשית הנושא הקהילתי. שניהם משתייכים לקהילה אחת והיה חשוב להם כדברי בעל המסעדה לגמור "עם הסיפור".
מקובלת עלינו הערתו של י. גינת (1978), בהקשר זה. גינת המתייחס אל מקרה של השלמה שבחן טוען, "...במקרה הנוכחי, האינטרס של המתווך הינה לזרז את תהליך המו"מ... מעמדו של המתווך יתאים להגדרתו של SIMMEL בדיון על ה-STRENGER (הזר). הזר אובייקטיבי ושני הצדדים רוחשים לו כבוד ואימון רב. זאת מהיות הזר המרוחק ומקורב בו זמנית. לכן, הוא עשוי להצליח להפיג את המתיחות בין היריבים (שם:הערה 15 עמ' 26).
האמון ההדדי בין חברי הקהילה גורם להם להזדקק זה לשרותיו של זה. הפרת האימון ההדדי עשויה לגרום לבעיה חברתית גדולה במיוחד בקרב תושבי העיר אשר "מעדיפים" בדרך כלל לערוך את קניותיהם מבעל חנות "שכן" מאשר מ"זר". קבלת פס"ד יביא להם תועלת לעומת החשדנות שתביא נזק לשניהם ותשאיר אותם אדישים זה לזה. הדבר יכול לגרום להתעוררות סכסוך אלים יותר ואף להתערבות גורמים זרים שהיו עשויים לגרום להסלמה רצינית בין הצדדים. אי לכך היה צורך לקבל את פס"ד כדי לסיים לתמיד את הסכסוך. גם פס"ד של המשלים מתיישב בעיקר בקהילה עצמה. כאשר החוב עצמו מחולק בין שלושת הצדדים צד ב' שיוותר על 400 ש"ח, צד א' שישלם רק את העלות כאילו ורכש סחורה אצל העירקי, והמשלים ישלם לצדקה סכום של 400 ש"ח.
גם את המקרה הבא מספר המשלים עצמו, המקרה דן בצד א' הנותן לצד ב' בשם החברות ביניהם, הלוואה ואילו צד ב' מתעלם מהחזר ההלוואה. בעוד שצד א' נשאר במצבו הכלכלי כפי שהיה "ערב" מתן ההלוואה, הרי שצד ב' משפר את מצבו הכלכלי בהרבה. כאן, מקרה נוסף שבו ישנה כבר בראשית הדברים, הכחשה לעצם קבלת הכסף וכן הכחשה לערך הסכום אותו קיבל צד ב'. ככל הנראה, בגלל הכחשה זו, ספק היה אם צד א' היה מגיש קובלנה רשמית או תביעה משפטית כנגד צד ב'. אולם, ככל הנראה בגלל שצד ב' שיפר את מצבו הכלכלי ביחס למצבו של צד א', הרי שלא מן הנמנע שצד א' היה אכן מגיש תלונה כזו. ככל הנראה, ניתן להעריך את מאמציו של צד ב' להכחיש כחלק מהתדמית שביקש להציג לעצמו כתוצאה משיפור מצבו הכלכלי.
לאור העובדות העולות ממקרה זה, הצדדים נחשבו לחברים "ערב הסכסוך". הם עובדים באותו מפעל וככל הנראה בני אותו הגיל והשכבה חברתית. בעוד צד א' עובד המפעל צד ב' עובד אצל קבלן שמירה. צד א' עוזר לצד ב' בכל הקשור בעבודה ומנסה להיות חבר. צד ב' עושה שימוש יעיל בצד א' כמוהו גם צד א'. הבקשה להלוואה לא נראתה "מוזרה" לצד א'. מתוקף יחסיהם יתכן "עבר" של הלוואות הדדיות בין הצדדים.
צד א' לא לוחץ ודורש במשך תקופה את כספו. צד א' חושב כנראה ש"שם כספו על קרן הצבי" בכך שנתן כסף. במיוחד כאשר התברר לו כי צד ב' "נעלם". התדרדרות במערכת היחסים הראשונית עד כדי הסלמה לא הייתה. אולם, כנראה צד א' כועס על עצמו והבין שהחוב אבוד. אירוע חריג נוצר כאשר נפגשים השנים בשנית לאחר חזרתו של צד ב'. הכחשת החוב ע"י צד ב' גורמת לאיבוד עשתונות ולפגיעה בצד ב'. זוהי אינה אותה ההסלמה שמוצאים
במקרים הקודמים, אלא הפגיעה כאן, היא ככל הנראה, תוצאה של תסכול שצד א' חש כי צד ב' שיפר את מצבו החברתי על "חשבונו". התנהגות המלווה ו"השוויץ" בעיר, גרמה לצד א' לחשוב "שהבדיחה היא על חשבונו".
ניתן לשער שיש כאן מקום לפניה לערכאות, אולם ככל הנראה מבחינה רגשית. ספק אם הצד הנפגע, צד א' היה מוכן לפנות לערכאות. יתכנו כאן מספר טיעונים נגד הפניה, כמו למשל היה עליו להוכיח קיום החוב. מאידך, היה ויכוח והכחשה על מהות ההלוואה וכן על גובהה. מכאן, כל דיון בערכאות יכול לקחת זמן רב. יתכן, כי צד א' חשש כי צד ב' יעלם שוב כפי שנעלם בפעם הקודמת ולכן ביקש דיון מזורז אצל משלים. לעומתו צד ב' לא היה כמעט צד בעניין הפניה לערכאות. הוא כפי שמתברר מהתנהגותו במהלך המקרה, מציג "טיפוס" של בעל חוב. אדם בעל חוסר הבנה במערכת הכלכלית, אדם ללא רגישות לסבלם של אחרים, וכן אדם בעל נטיות אגואיסטיות ופרטנית בנוסח "אני ואפסי עוד". לעומתו צד א' הנפגע בצד הכספי שיכול היה לפנות אולם ככל הנראה העדיף לגמור את העניין בתוך הקהילה. בגלל הכבוד שכנראה, רחש למשפחת חברו, בגלל החברות שלהם וכן בגלל כבודה של הקהילה כפי שהדבר משתמע מדבריו על הסכמתו להשלמה.
במקרה זה, המשלים הוא מאהר, אדם הנחשב לנבון, טוב לב ומבין עניין. המשלים הוא בן למשפחה מקובלת בעיר ונחשבת למשפחה "טובה" מאמינה ואמידה. זהו אדם מוכר היטב בין חברי הקהילה אליה משתייכים השנים. ניתן לשער ככל הנראה כי המשלים עשוי להיות בן גילם או מבוגר במעט מהצדדים. הם, ללא היסוס מסכים צד א' ללכת למשלים לעומתו צד ב' מהסס ורק ב"לחץ" החברים וב"איומיהם" הוא "מתרצה" לפנות למשלים. גם כאן, ישנו "מתווך" בדמות החברים הקרובים של הצדדים אשר לוחצים מצידם ומתעלים את המצב כלפי ההשלמה בעזרת המשלים.
"ההשלמה" התבצעה בבית המשלים. בדיון היו נוכחים מלבד המשלים והצדדים, גם המתווכים הינו כל חבריהם של הצדדים. המשלים שואל לאחר הצגת הטענות ע"י הצדדים שאלות מנחות כדי לקבל תמונה ברורה של האירוע. אולם, יש כאן מו"מ שמטרתו לדלות פרטים נוספים במיוחד עקב הויכוח הקים על גובה ההלוואה. המשלים מציג כאן סיפור מעשה על הקדוש שפתר בעיה דומה כשהמשלים מספק את מוסר ההשכל מהסיפור למען "עידוד" הצדדים לדברי אמת.
הצדדים מקבלים את עצתו של המשלים בגלל מספר סיבות עיקריות, בראש וראשונה החברים המהווים "רקע" ראשי לדיון. הצדדים משתייכים לאותה החבורה והיה חשוב להם להראות ב"עיני" חבריהם כמכובדים. לכן, גם בשלבי המו"מ עושה המשלים שימוש בעניין ה"כבוד" כדי להכריח את הצד המכחיש על גובה ההלוואה. האמון בין חבורה יכול להיפגע אילולי הצדדים המעורבים בסכסוך לא קיבלו את פס"ד המשלים. המסרב נחשב עבור הקהילה כגורם שאין להתחבר אליו להיות בחברתו ויתכן מצב של "חרם" עליו. לכן, היה הכרח מסוים לקבל את דין המשלים. קבלת פס"ד יביא לשני הצדדים תועלת. כאשר
צד א' יקבל את כספו ואילו צד ב' יקבל בחזרה את כבודו החברתי. לעומת זאת, סירוב לקבל את פס"ד עלול לגרום לתוצאות רציניות עבור הצדדים. לא אחת סכסוך כזה יכול לגרום לחשדנות, לאיומים, להלשנות ואף לפגיעה גופנית מתמשכת של כל צד בצד האחר. פס"ד המשלים מתיישב עם הנורמות והערכים של הקהילה. מכאן גם הפניה למשלים "צעיר" יחסית. זוהי תפיסה שבמהותה מתייחסת אל הדין ואל הדיין באותה אמות מידה המקובלות בקהילה.
המקרה האחרון אותו מספר האימאם ששימש כבורר במקרה עצמו, מתייחס אל מצב בלתי אפשרי כמעט בו שני חברים המתנהגים באופן יום יומי ביחסי פנים מול פנים, מגיעים אל עימות כתוצאה מאי-הבנה. כאשר צד א' מבקש מצד ב' כסף על מנת לשלם עבור הזמנת צד ב' במסעדה לרגל חגיגת אירוע בו קיבל צד א' דרגה בעבודה. ואילו צד ב' כאשר רואה כי לצד א' אין כוונה להחזיר לו את כספו, "לווה" באמתלת שווא, את אותו הסכום שלקח ממנו צד א'. כאשר לדעתו של צד א', מגיע לו הכסף אותו נתן לצד ב'. ואילו לטענת צד ב' מגיע לו הכסף אותו לקח מצד א'. יתכן, כי בנוסף לנושא המידי של הסכסוך, ישנה כנראה קינאה מסוימת של צד ב' בצד א'. זאת מהטעם שצד א' בזבזן וחי ביד רחבה. מכאן שצד ב' שאינו כזה, עשוי להצדיק את עצמו והתנהגותו בגלל חסכנותו המתבטאת למשל בבית מפואר שהוא קונה או רכב יוצא מהכלל שיש ברשותו. אולם, המציאות מציגה כי שניהם גרים באותם התנאים הכלכליים ואפילו צד א' נמצא בעמדה כלכלית גבוהה יותר. מכאן,?שצד ב' יוצא איפוא אינו מוצא טעם או תכלית בהתנהגות שלו עצמו ויתכן כי התוצאה מתסכול זה תהיה קנאתו בהצלחתו היחסית של חברו.
גם פס"ד אינו נתפס בעיקר בתפיסה החילונית. זאת משום שכאן רואים שני אנשים שניתן להתייחס אליהם במונח הכללי, "חילוניים", ניגשים לפשרה אצל איש דת, האימאם, אשר מציע להם סיפור מתקופת מוחמד הנביא שסופו הוא פשרה שמקורה בפחדם של הניצים מהגיהינום. ופתאום, גם הצדדים הניצים, החילוניים, מציגים את אותה התנהגות כפי שמסתמנת מהסיפור שאירע כנראה, במאה ה-7 לספירה, ומגיעים לאותה תוצאה של ויתור ופשרה. כפי שהציג זאת האימאם, שהוא האינפורמנט של הסיפור הזה, התנהגות כזו נובעת מעצם היות האסלאם דת השולטת על כל הווי החיים של האדם. לכן, לא קיים המושג חילוני כפי שקיים ביהדות למשל, משום שהאסלאם אינו לאום שיש בו הפרדה כזו. עצם ההשתייכות לקהילת המוסלמית מחייבת את הפרט. התנהגותו שהיא גם תוצאה של חינוך מביאה את האדם להתנהגות אסלאמית. התפיסה המסורתית טוענת כל התינוקות נולדים מוסלמים ורק החינוך יותר הופך אותם לבני דת אחרת. תפיסה זו נגזרת מעצם ההוויה של האסלאם כדת המשפיעה על חיי הפרט. הצדדים במקרה זה, הם שכנים וחברים טובים ועובדים באותו המפעל. ככל הנראה, הם באותו הגיל וכן משתייכים לאותה השכבה החברתית. למרות האופי השוני של הצדדים, חברותם עולה יפה. מכאן, בגלל היחסים בין הצדדים הבילויים המשותפים ופיזור הכסף, נראה לצד א' כחוצפה מצידו של
צד ב' בנושא התשלום במסעדה. לעומתו, צד ב' החושב כי צד א' הבזבזן, היה צריך להחזיר את כספו משום שההוצאה במרביתה הייתה תוצאה של הזמנתו הבלתי שגרתית במסעדה של צד א'.
צד ב' שאינו לוחץ או דורש במשך תקופה ארוכה את כספו מצד א'. צד ב' שליבו היה כבד עליו בעת מתן ההלוואה, חשד מלכתחילה כי כספו אבד. אולם, כנראה, ראה את ה"תרגיל" שעשה, ע"י בקשת הלוואה בסכום ההלוואה שהוא נתן לצד א', יחזיר את כספו. צד א' לא החשיב כלל את מתן הכסף לצד ב' כהחזר ההלוואה שקיבל מצד ב'. אלא, ראה את הסברו של צד ב' למיאונו להחזר ההלוואה כחוצפה. לכך, הוא כועס והם רבים ביניהם. ההסלמה ביניהם, כנראה, יש לה רקע מעבר להחזר הכסף. הדרגה שקיבל צד א', אשר לכבודה חוגגים השנים, גורמת כנראה, לצד ב' רגש של קנאה. עשוי התפקיד החדש של צד א' לגרום לצד א' לזלזל בחברותו עם צד ב'. מכאן, ההסלמה הינה כמעט בלתי נמנעת על רקע אי-ההבנה של החזר הכסף. מבחינה רגשית, הנפגע צד א' ספק אם היה מוכן לפנות לערכאות. מכאן, הסוגיה המשפטית העומדת על הפרק, מתייחסת בעיקרה לפגיעה רגשית של הצדדים ואין כאן סכום או נזק כספי ניכר אשר עשוי לגרום לביהמ"ש לדון בסוגיה רגשית.
המשלים הוא האימאם, אדם הנחשב לנבון, טוב לב ומבין עניין מתוקף תפקידו הדתי, נחשב לאדם מוסרי. המשלים הוא אדם המוכר היטב בין חברי הקהילה אליה משתייכים השנים. הצדדים, ללא היסוס מסכימים ללכת למשלים ולפתור את בעיתם בניגוד להיסוסם ללכת לערכאות. גם כאן, ישנו מתווך בדמות אחד החברים הקרובים כנראה, של הצדדים אשר עובד איתם יחד במפעל. "ההשלמה" התבצעה במשרדו של המשלים, הנמצא במסגד. בדיון היו נוכחים מלבד המשלים והצדדים המעורבים, גם המתווך מתוקף היותו מתווך לוקח הנ"ל על עצמו את תפקיד הערב לפעולה כולה.
גם כאן המשלים שואל לאחר הצגת הטענות ע"י הצדדים שאלות מנחות על מנת לקבל תמונה ברורה יותר של האירוע. אולם, שלא כמו במקרה הקודם אין כאן מו"מ ארוך. המשלים, נוקט שיטה אחרת הוא מספר לצדדים סיפור אשר מטרתו להביא את הצדדים לידי פשרה. מכאן, אין המשלים עושה פס"ד אלא מספר על פס"ד והיה על הצדדים ללמוד ממנו מהו פס"ד. הבעיה דומה אותה מציג המשלים המשל ומוסר ההשכל מביא לפעולה הרצויה של ההשלמה.
הצדדים מקבלים את עצתו של המשלים בגלל מספר סיבות עיקריות, בראש וראשונה החברות שביניהם מהווה "רקע" ראשי להסכמתם לדיון בכלל. הצדדים משתייכים לאותה החבורה. היה חשוב להם, להראות בקהילה כאנשי כבוד ומאמינים. בהסברו טען המשלים כי פס"ד כזה היה מקובל על כל מוסלמי. זאת משום שהאסלאם כדת, שולטת על כל הווי החיים של האדם. המוסלמי יונק את המסורת והאסלאם עוד "משחר ילדותו". מספיק להתנהג כרגיל ביום יום, על מנת להיחשב כמוסלמי. אין למוסלמי כל צורך בקיום המצוות חמש במספר כדי להיות דתי. עצם הליכתם לאימם כדי להשלים, גורם להם לקבל את פס"ד.
5. השימוש בשפה במעמד ההשלמה
במקרים שנבחרו, המשלים והצדדים עושים שימוש ניכר בערבית מדוברת המלווה בטקסטים מהקוראן והחד'יד (התורה שבעל פה). השימוש בסמלים וסיפורי מופת באגדות ובמשלים נפוץ אף הוא בעיקר כשהמשלים הוא תלמיד חכם הבקי ברזי הדת המוסלמית. בכל המקרים שנאספו, המשלים והצדדים עושים שימוש בשפה עקיפה, תוך כדי הצגת יכולתם המילולית לצטט ולהבין טקסטים מהקוראן ומהחד'יד, היא התורה שבעל פה. לעיתים קרובות יש שימוש במילים עבריות שחדרו אל שפת היום יום של הערבים בישראל. מילים כגון, "בסדר" במקום "חאדר", "טייב", "אג'ל", "נעם וכן, "אה" מילים אלו הם חלופות נרדפות שונות של המילה העברית בסדר הנכרת יותר בשימוש בקרב ערבים בישראל. על מנת להקל על הקורא, כאשר צוטט מקור מהקוראן, הוספנו את מראה המקום, שם הסורה (פרק) ומספר הפסוק הרלוונטי המתורגם שצוטט. כל מראה המקום שהוצגו, מקורם ב: א. בן שמש, 1971 הקוראן הקדוש, הוצאת מסדה ר"ג.
לדוגמא, במקרה מס' 1, שואל עבד המשלים את סובחי הנושא, לאחר כמה זמן הוא פנה לעו"ד וסובחי משיב. עבד הקשה ושאל מדוע הוא חיכה כל כך הרבה זמן ולא פנה כבר לאחר אי כיבוד השטר הראשון. סובחי השיב בזה הפסוק "העושה טוב מטיב עם עצמו והעושה רע מזיק לעצמו ואין אללה מקפח את עבדיו" (האותות המפורשים:46). כלומר הוא ריחם על סברי. עבד המשלים, לא נשאר חייב ומשיב לסובחי בזו הלשון "אשרי המאמינים השומרים על פיקדונות והבטחות ומקפידים על החזרתם, אלו אשר ירשו את גן העדן" (המאמינים:1). ועבד הוסיף ושאל את סובחי האם כאיש מאמין הוא פנה לסברי לפני שפנה לעו"ד? השיב לו סובחי בשלילה, אך הטעים כי לא הייתה לו כל כוונת זדון, והוסיף "אללה לא יראה אתכם אחראים לפליטת פה בשבועתכם" (השולחן:91).
המשלים משיב לו מיד "אללה לא יקפח את שכרם של עושה הטוב" (הוד:16). אולם, עבד רצה בכל זאת לדעת מדוע אדם ש"מרחם" על מאמין אחר, פונה מיד לעו"ד לפני שיחפש פשרה עם המאמין, שהרי נאמר "השלימו ביניכם" (הנשים:63), וכן נאמר, ממשיך עבד, בסורת הפרה, "אם קצרה ידו של החייב לשלם חכו עד אשר ירחב לו"(הפרה: 280), לסובחי לא היה מענה.
עבד פונה ושואל את סברי החייב, האם שילם לסובחי, עבד הזהיר את סברי ואמר "רק הכופרים המפרים את הברית שכרתו עם אללה, המכניסים פירוד במה שאללה ציווה לאחד ומרבים סכסוכים בארץ" (הפרה:25). סברי נשבע בכבודו, בכבוד אשתו ובנותיו וטען כי שילם את החוב וכי לא אסף את הקבלות בזבל כפי שטען הנושא, אלא קיבל אותם מסובחי. עבד הקשה על סברי וביקש לדעת האם הוא יהיה מוכן להישבע על הקוראן בגירושי אשתו כי הוא דובר אמת וסברי השיב בלא היסוס בחיוב. כששאל עבד את סובחי את אותה השאלה וסובחי השיב לאחר היסוס בהן.
את הדיון במקרה השני, פתח המשלים במילים: "השטן מטיל עליכם אימה ע"י איום בעוני הצפוי לכם, ומייעץ לכם להיות קמצנים, אולם אללה מבטיח לכם סליחה ממנו עם פרנסה בשפע" (הפרה:271).
"השבח לאללה ריבון העולמים" קראו הצדדים לעברו. עליכם לדעת כי "אללה לא אוהב סכסכנים" (הפרה:201). תירגעו ושילטו בנפשותיכם, כפי שהכתוב אומר "נשים, בנים אוצרות זהב וכסף, סוסים מצוינים עדר בקר ושדות זריעה נראים לאדם כדברי חמדה, אלו הם הישגים זמניים, ומה שאצל אללה היא תכלית ומטרה טובה (בית עמרם:12).
המשלים קבע, כי מוטלת עליהם החובה לפרוע תמיד כל התחיבות. לאחר שהצדדים נרגעו, ביקש מהם המשלים לספר את העובדות כפי שנראים להם מבלי לכחש או ליפות את מעשיהם ולהשחיר מאידך את מעשי החבר. "אמור למאמינים" המשיך לפסוק להם המשלים, "שישפילו עיניהם ויכסו את מערומיהם משום שזה מוסרי יותר כי אללה בקי במעשיהם" (האור:30).
כ"א בתורו, החלו הצדדים לספר את מה שנראה להם כעובדה והציגו את טענותיהם זה כלפי זה. לבסוף, הציע להם המשלים לחזור לביתם וקבע להם פגישה נוספת ביום א' הקרוב. מדוע לא תפסוק עכשיו, הקשו עליו הצדדים "כל אלה הכובשים את יצר החמדנות הם יהיו המצליחים" (השלום:9) ענה להם המשלים וביקשם לפרוש.
נביל המשלים במקרה מס' 3, מבין כי נגרם פה נזק לחנות בהזמנת סחורה שאינה נמכרת ומאידך רצה לבדוק האם במשך זמן רב חויב חמיס בסכום גבוה עבור קניותיו. "עליכם להתקשר בכתב" אמר המשלים, "ולרשום את זמן הפירעון בין אם החוב קטן או גדול" (הפרה:281). "דרך זו" המשיך, "כשירה בעיני אללה ובטוחה יותר לעדות ולמניעת ספקות" (הפרה:282). המשלים מבקש להכין לפגישה הבאה ממואפק הנושא, רשימה בה רשום כמה כסף חמיס חייב לו וכי מה הוא קנה אצלו. ומחמיס החייב, ביקש המשלים להביא מאותו סוחר עירקי מחירון עבור הציוד. נביל קבע להם יום נוסף לדיון ביום שבת אצלו בבית.
ביום השני הגיעו הצדדים עם רשימה כנדרש. נביל עיין בה, לאחר זמן מה אמר: "אם שוררת מריבה בין שתי עדות מאמינים, נסו להשלים בניהם" (החדרים:8). "מואפק, אתה מציג פה דרישה של 1400 ש"ח שלטענתך חמיס חייב. אילו היה חמיס קונה אצל העירקי, היה עליו לשלם רק 1000 ש"ח". "התנהגו ביושר כי אללה אוהב את המתנהגים ביושר ואת המאמינים המתייחסים כאחים איש לרעהו" (החדרים:9). "חמיס לא קיבל את המכשיר ממך כך שמחיר המוצרים הוא רק 750 ש"ח. לכן, על חמיס לשלם 1000 ש"ח ושאר הכסף 400 ש"ח אני אשלם כצדקה לעניים". "כל אלו הכובשים את יצר החמדנות הם יהיו המצליחים" (השלום:9) סיכם נביל את הדיון. הסכימו שני הצדדים לפתרון ועוד הסכימו לדרישה שימשיכו ביחסיהם החבריים כמו קודם.
מאהר המשלים במקרה מס' 4, הבין כי ישנה בעיה של הכחשה של החייב וסיפר לצדדים סיפור, בו אחד הקדושים המוסלמים, נתבקש לקבוע במשפט בו אחד טוען שנתן והשני טוען שלא קיבל. מה עשה הקדוש, שאל את הנותן האם יש לו עד והנושא טען שאין עדים. שניהם בעת החליפין עמדו מתחת לחלון
הבית ואף אדם לא ראה אותם. אם כך, אמר הקדוש לך ותזמן את החלון להעיד. "לזמן את החלון" התפלא הנושא, "כן", אמר לו הדרוויש, "את החלון", הנושא הלך לדרכו. ישב הקדוש ליד החייב ואמר לו: "בוודאי כבר הגיע פלוני לחלון". "לא", ענה החייב "החלון נמצא ברחוב צדדי רחוק מהשוק לפחות עוד חצי שעה תעבור עד שיחזור". מיד אמר הדרוויש לחייב "אם לא קיבלת כסף מפלוני כיצד ידוע לך בוודאות מיקומו של החלון"? "קום ותביא את כספו של הלה". קם הלוקח בבושת פנים והלך להביא את הכסף. "מה מוסר ההשכל מסיפורינו"? המשיך מאהר, "מוסר ההשכל הוא פשוט אפילו כשנדמה כי אין עדים תמיד ישנו מי שיעיד".
במקרה מס' 5, החליטו הצדדים, מתוקף היותם חברים, לגשת לאימאם כדי שיפתור את בעיתם. כשנכנסו למשרד האימאם במסגד, בירך אותם האחרון בזו הלשון "אשרי המאמינים השומרים על הפיקדונות וההבטחות, אלא אשר ירשו את גן העדן וישכנו בו לנצח" (המאמינים:1). האימאם שאל אותם מה קרה וכל אחד הסביר את הבעיה מצידו. שמע האימאם את הבעיה ואמר להם "גן העדן שרוחבו כרוחב השמים והארץ ומיועד ליראים ולכל אלו הנותנים צדקה בעיתות שפע ובעיתות שפל ולאלה הכובשים את כעסם וסולחים לזולתם, כי אללה אוהב את עושה הטוב (בית עמרם:125).
"הבעיה סבוכה" אמר המשלים, "וכמעט אינה ניתנת לפתרון". "זאת משום שצד אחד טוען כי נתן הלוואה שצד שני מכחיש את קבלתה ואילו צד שני טוען כי נתן הלוואה וצד ראשון טוען שהיא החזר על הלוואתו לצד השני". זכרו, "כי העושה טוב מטיב לעצמו והעושה רע מזיק לעצמו ואין אללה מקפח את עבדיו" (האותות המפורשים:46). כמו גם כתוב "התנהגו ביושר כי אללה אוהב את הישרים ואת המאמינים המתייחסים כאחים איש לרעהו" (החדרים:9). "הרשו לי לספר לכם חד'יד" אמר האימאם (חד'יד=משל דתי). "אל הנביא, הגיעו שני חברים, כשבפי אחד מהם טענה כי הלוואה לחברו כסף וכי לא קיבל חזרה את כספו, ולעומתו טוען השני לא קיבלתי. הנביא, אמר "כל גרוש שקיבל אחד מכם ולא הייתה מגיע לו סופו גיהינום". "ואתם" המשיך הנביא, "צאו ותשקלו מה נתתם ומה קיבלתם זה מזה".
ככתוב "אללה אינו אוהב את היהירים המתפארים המקמצים והמשפיעים גם על אחרים להיות קמצנים ולהסתיר את הרכוש אשר העניק להם אללה בחסדו" (הנשים:42). ואל תשכחו לעולם "כי אללה שומע ורואה" (הנשים:62) לכן, "..סמכו על אללה והשליח בחילוקי הדעות ביניכם.." (נשים:63). מיד נרתעו השנים וכל אחד אמר כי לא מגיע לו כלום מחברו.
דפוס ההשלמה
מתוך החומר שנאסף במהלך עבודת השדה, מתברר לפנינו "דפוס" כמעט "יציב", ופחות או יותר "זהה" של תהליך הסכסוך. כלומר, ניתן להבחין במספר מאפיינים אשר מייחדים הן את הסכסוך, והן את ההסדר.
בראש וראשונה, זהות המתדיינים ובקרבתם החברתית. מרבית המתדיינים משתייכים לאותה המסגרת החברתית המצומצמת. קירבתם נובעת בעיקר מיחסי "פנים מול פנים" אינטנסיביים. חלק מהמתדיינים, הינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה, חלקם חברים וחלקם שכנים, לפחות ע"פ המסורת המוסלמית, יכולים להיחשב כקרובי משפחה - "טוב שכן קרוב מאח רחוק" כערך חברתי. קירבתם המשפחתית, הכתיבה בעצם את קיומו של החוב כמקור הסכסוך. ישנה חשיבות מסוימת כנראה, להעדיף לתת הלוואה או לקבל הלוואה בין קרובים. המניע החברתי, מתברר, מהווה את העילה להתקיימות הסכסוך.
נקודה שנייה נובעת מתהליך התפתחות הסכסוך עצמו. לאחר שנוצר חוב בין הצדדים, מתפתח רגש של בושה הגורם לשני הצדדים לחוש כעס מסוים כלפי הצד השני. הצד הנפגע, פועל בדרך שקטה על מנת להחזיר לעצמו את החוב. הנושה מנסה להפנות את תשומת ליבו של החייב לקיום החוב בדרך עקיפה. במקרים רבים, הדרך הדיסקרטית הזו, מביאה "תסכול" מסוים כאשר אינה עולה יפה.
כשהנושה אינו מצליח להחזיר לעצמו את החוב, הוא פועל בניגוד לדרך שפעל בה קודם. כמעין "מטולטלת" העוברת מקיצוניות מסוימת עד לקיצוניות הנגדית. לא הצליח החייב בדרך הדיסקרטית, מנסה הוא בדרך של עימות "חזיתי" עם החייב. פעולה זו, מעוררת את "זעמו" של החייב המתעקש לתבוע את "עלבונו" מהנושה. בשלב זה, הצדדים מתעמתים ובאים לידי חיכוך אשר עשוי לעבור להחלפת מהלומות ביניהם.
לאחר שנוצר העימות "CRASH", הדבר מוביל למערכת יחסים "עכורה" בין הצדדים. יחסים אלו, פוגעים בשלב זה במבנה החברתי המסוים לו משתייכים המתדיינים. פגיעה זו גורמת בעצם, להתערבות הסביבה החברתית בסכסוך עצמו. התערבות באה ע"י בקשה מהצדדים "להפסקת אש" זמנית עד למציאת הפתרון. המתווך יוזם "הפסקת פעולות האיבה", מעניק ככל הנראה, לצדדים את האפשרות "לרדת מהעץ הגבוה עליו נתלו" כתוצאה מהעימות עצמו. המתווך בשלב זה, לוקח על עצמו את עניין הסדר הסכסוך. הוא מציע לצדדים משלימים שונים על מנת לפתור את הבעיה ביניהם.
אחרי שהמתדיינים "משתכנעים" לפתור את הסכסוך, הם מראים סימני "התנגדות" אחרונים. זה מתבטא ב"פסילת" משלימים, בחינת יושרם של אחרים והסכמה של "אין ברירה" כביכול עם זהותו של משלים מסוים. לאחר שזהות המשלים מוסכמת על הצדדים. המתווך עצמו ניגש למשלים ומבקש את הסכמתו לבירור הסכסוך בין הצדדים. בנקודה זו, המשלים מתחיל להערים קשיים בכך שהוא "מתנגד" בעילה של ענווה לביצוע ההסדר. המתווך, מנסה לשדל את המשלים הנבחר לקחת על עצמו את ה"תיק" והמשלים "נאלץ" להסכים.
את ההשלמה פותח המשלים בקבלת הסכמה מהמשתתפים כולם. הסכמה זו נעשית תוך כדי הדגשת האופי המיוחד של התהליך והשענות על ערבותם של הצדדים ומלוויהם בביצוע פסק הדין. ללא הסכמה זו, לא יתחיל המשלים בבירור הסכסוך והסוגיות שנובעות ממנו. עם קבלת ההסכמה, יבקש המשלים מהאדם המבוגר יותר בשנים, מבין המתדיינים לשטוח את טענותיו כלפי הצד השני. אין כאן הפרדה "לוגית" כביכול, בין התובע שצריך להציג ראשון את טענותיו. לעיתים, בגלל הסדר "ההפוך" של השמעת הטענות, ניתן לשמוע הצטדקויות לפני שנשמעו הטרוניות עצמן. אולם, המהות של הסכסוך נובע בעצם מפגיעה של הצדדים זה בזה, ולא מאחד "צודק" לעומת אחד "טועה".
במהלך ההשלמה, המשלים מדבר לעיתים יותר מאשר המתדיינים עצמם. הוא מנסה להבהיר לצדדים היכן טמונה הבעיה עצמה. הוא מציע את הבעיה שלדעתו הגורם לסכסוך ודרך המלל הוא מבקש מהצדדים להסכים לקביעתו זו. לאחר שהמשלים רואה כי הצדדים מסכימים איתו על הגדרת הבעיה, הוא עשוי לעיתים לבקש ארכה למציאת פתרון. במקרים אחרים לחילופין, הוא עשוי להציע פתרון על המקום. לעיתים, הצדדים בשלב שבין הבנת הבעיה לבין קביעת ההסדר, מגלים "חוסר סבלנות". מטרת "פסק זמן" זה ככל הנראה, הוא לבחון האם הצדדים "בשלים" לפתרון. המשלים עושה "הפסקה מתודית" בין הבעיה לפתרון. כך, המשלים עושה כנראה, שימוש "דרמטי" יותר בסמכותו שאינה נובעת אלא מכוח שהצדדים מעניקים לו, כדי להציג פתרון שיהיה מקובל מלכתחילה על הצדדים עצמם. יתכן, ש"חוסר הסבלנות" שהצדדים מגלים בשלב זה, עשוי לרמוז למשלים כי כוונת הצדדים להסדר ולא להמשכיות של הסכסוך. זאת ע"פ ההנחה הפשוטה כי אדם המעוניין במשהו, מגלה "התלהבות" ע"י התנהגותו חסרת הסבלנות. ברגע שהמשלים תופס את ההתלהבות הזו, הוא עשוי לסכם את הדיון ולהציע את פסק הדין שלו. בדרך כלל, פסק דין זה מנסה שלא לקפח אף אחד מהצדדים ומאפשר את המשכיות היחסים החברתיים ביניהם גם לאחר פתרון הסכסוך.
6. אחרית דבר
מטרת המחקר הייתה לנסות לבדוק מדוע ובאילו תנאים עושים תושביה המוסלמים של "עיר מעורבת", שימוש בהסדר להחזר חובות מחוץ לכותלי ביהמ"ש. בעיקרון, נמצאו ארבעה סוגי תביעות כספיות. תביעה של מוסד כנגד אזרח, תביעה של אזרח כנגד מוסד, תביעה של מוסד כנגד מוסד ולבסוף תביעה של אזרח כנגד אזרח אחר.
עבודה זו, לא התייחסה לשלושת הסוגים הראשונים והתמקדה בעיקר בסוג הרביעי: תביעתו של אזרח כנגד אזרח אחר. על מנת לברר את הנושא, המונח אזרח, פירושו כל פרט המהווה אישיות משפטית עצמאית מדרך פעילותה, מצד החובות והזכויות החלות עליו. ההגדרה האופרטיבית למונח אזרח, תכלול את כל האנשים שיש להם מספר זהות ממשלתי רשמי, או מספר העוסק מורשה שלהם הזהה למספר הזהות שלהם.
עלינו להזכיר את ההנחה הסמויה העומדת מאחורי המניע שיש לנושה לתבוע את כספו. אנו מניחים מלכתחילה שאין הנושה מעוניין כלל לוותר על החוב. כל אותם מקרים בהם הנושה עשה ויתור לחייב, ואינו מבקש את כספו אינם נכללים במסגרת זו. דרישתו של הנושה להחזיר לעצמו את כספו היא מעוררת את הסכסוך ביניהם, במידה ואין החייב מחזיר את החוב לנושה.
על הנושה לנקוט במספר פעולות כדי להחזיר את כספו. ישנם שתי דרכים עיקריות להסדר חובות במסגרת החברתית אותה אנו בוחנים. הראשונה היא המעמ"פ הקיימת, ואילו הדרך השנייה הם פעולות המשתייכות למסל"פ.
הפעולה הראשונה, של הנושה היא תמיד בתחומי המסל"פ. הנושה, ניגש בעצמו לחייב ומבקש ממנו להחזיר את החוב. לעיתים, כל פעולתו של הנושה מסתכמת בכך, והחוב אכן מוחזר תוך התנצלות של החייב. גם מקרים אלו לא נכללו משום שלא התעורר סכסוך. אולם, כאשר החייב דוחה את הנושה, עשוי להתעורר סכסוך בין הצדדים.
הנושה להמשיך לפעול בתחומי המסל"פ, ולהיעזר בבני משפחה או מכירים של החייב על מנת לנסות לאלץ את החייב להחזיר את החוב. הנושה ניגש לאנשים המכירים את החייב ויש להם השפעה עליו ומנסה לשכנעם כי "הבושה שעושה החייב שאינו מחזיר את החוב רובצת עליהם". נאסר, עו"ד מוסלמי שרואיין במהלך העבודה, הציג זאת כך: "...ברגע שאדם מבקש את כספו, ייגש לאבי החייב ויכריח אותו להיות ערב לחובות בנו. ברגע שאבא אינו מוכן להיות ערב לחובותיו של בנו, הרי פרוש הדבר שאביו אינו רוצה להכיר בבנו והוא "מוחרם" ע"י משפחתו..." במקרה כזה, הבן צריך ולעיתים אף חייב, לעזוב את השבט והמשפחה ולצאת לגלות. ב"עיר", כפי שמספר לנו מוסא, בן כפר שכן המתגורר ב"עיר", מתגוררים בני כפרים שונים החיים "בגלות" ממשפחתם. אסור להם לחזור לכפר, להינשא עם בת הכפר או להקים בית בכפר. עד אשר תעשה סולחה בינם לבין בני משפחתם.
מרבית הסכסוכים הללו טוען מוסא מקורם באי-החזרת חובות של הבנים והסתבכותם בגלל בזבזנותם. מוסא בעצמו הוחרם ממשפחתו על רקע דומה. כאמור, ברגע שהנושה מגיע למסקנה כי האמצעים הללו שנקט, במסל"פ, אינם מוצלחים ואינם מניבים פירות, ינסה הנושה לגשת בעצמו לביהמ"ש או לחילופין ימנה עו"ד שינהל את התביעה בשם הנושה עד לקבלת החוב.
לגביית החוב דרך המעמ"פ, יש פרוצדורה רשמית ידועה ושיטתית אשר נהוגה ע"י מרבית עו"ד והעוסקים בכך. ראשית, הצורך להזהיר את החייב בגין אי החזר החוב. לאחר מכתב ההזהרה, נהוג לשלוח מכתב שני חמור יותר ובו איום מפורש לתביעה משפטית. במידה ואין תגובה, נהוג בשלב שלישי להגיש בקשה לתביעה לביהמ"ש. על התובע מוטלת חובת ההוכחה לקיום החוב, לגובהו ולמידת אי רצונו של החייב להחזירו. להציג הסכם, או כתב חוב, שטרות ושיקים שלא כובדו, כדי להוכיח את קיום החוב וגובהו וכן להציג את שליחתם וקבלתם של מכתבי הזהרה לנתבע כהוכחה על הניסיון שעשה הנושה להחזר החוב. רק ברגע שהתובע הצליח להוכיח זאת, יכול הוא לזכות בסעד משפטי בגין אי-הצלחתו לפעול לבדו ומעביר לביהמ"ש בקשה להתערב.
באופן גס, מבחינים בשלושה סוגים של חייבים. "החייב המזדמן","החייב הרגיל" ו-"החייב המועד". "החייב המזדמן", הינו אדם אשר כתוצאה ממעידה חד-פעמית עקב בעיות זמניות. בד"כ, ביהמ"ש מורה בסוג כזה של תביעה, להגיע להסדר מחוץ לביהמ"ש. כל עוד שהצדדים מסוגלים ובד"כ, הם אכן מצליחים להגיע להסדר, הרי שאין צורך בהתערבות ביהמ"ש. בכל מקרה בו ביהמ"ש "חש" כי ישנה עדין אפשרות להסדר, ישלח את הצדדים לקיומו.
"סוג" שני של חייבים הם "החייבים הרגילים", אלו חייבים שיש להם בעיות זמניות הנובעות ממשבר מתמשך הקשור במשבר כלכלי בעיקר, כגון אובדן מקור פרנסה, בעוד שהחייב ממשיך לקיים אורח חיים שאינו "מתאים" לרמת ההכנסה החדשה שלו. כך, נצברים חובות הנדחים לתשלום בזמן מאוחר יותר. דרך טיפולו של ביהמ"ש הוא בתיקון גובה החוב וחיוב הסכום החדש המתוקן.
בד"כ, ביהמ"ש בא לקראת החייב ומשתדל לגרום להחזר החוב בזמן הקצר ביותר. ביהמ"ש מאלץ את הנושה לוותר על מרבית הריבית החריגה ובכך עוזר לחייב לעמוד בתשלום החוב. הטעם לכך הוא פשוט, מטרת ביהמ"ש היא שלא לגרום לחייב הזה ל"עבור" לקטגוריה השלישית, "החייב המועד". זהו חייב שגובה חובותיו מגיע מעבר ליכולתו לשלם. הסיבה לכך, היא "אורח חיים" שניתן לכנותו "בזבזני" אותו מנהל החייב. חייב זה יוצר חובות שאין הוא יכול ומסוגל למרות רצונו להחזירם. ע"י מתן סיוע ל"חייב הרגיל" יכול ביהמ"ש להימנע "מלייצר" "חייבים כרוניים" כאלו. ה"חייב המועד", צורך הרבה ובהקפה למרות ששכרו אינו עומד בקנה אחד עם אורחות חייו. כדי לאפשר בכל זאת הסדר, ביהמ"ש מורה על פריסת חובות.
סוג כזה של הסדר, המכונה בשם "איחוד תיקים", פירושו קיבוץ כל החלטות המשפטיות בגין חובות הקימות נגד החייב, לחוב אחד מרוכז. אל החוב הזה, מוסיפים את כל העמלות, הדמים וההוצאות שנפסקו נגד החייב, מחשבים את הריבית ומחלקים לתשלומים חודשיים קבועים הצמודים למדד יוקר המחיה. בתום התקופה, יוצא שהחייב הצליח להחזיר את חובותיו לציבור. הסדר זה, בא לאחר שהחייב ממשיך ב"ייצור" חובות, למרות שרכושו בר העיקול, כגון: טלוויזיה, וידאו, מכונית, מקפיא, מייבש כביסה, מחשב, ציורים, שטיחים, דירה שנייה וריהוט לא חיוני אחר, עוקל ונמכר כדי להחזיר לזכאים. וממשיך ב"סורו" גם למרות שישב ב"מאסר" בגין אי תשלום פקודות המאסר העומדות נגדו. כשמבקש חייב זה מביהמ"ש איחוד תיקים ביהמ"ש נענה לבקשתו ומורה על ביצועה.
להסדר זה, יש כללים וסדרי עדיפות להחזרת הכספים לנושים. כאשר בראש סדר העדיפות עומדים מוסדות המדינה וציבור שלא למטרות רווח, לאחריהם, מוסדות ציבור ורשויות ציבוריות, בשלב הבא החברות הציבוריות, בשלב שלאחריו החברות הפרטיות ובעדיפות אחרונה אנשים פרטיים. הטעם לכך ברור, על ביהמ"ש מוטלת האחריות הציבורית. רכוש של הציבור צריך לעמוד בראש מעיניו. אולם, עבור הנושה הפרטי סידור כזה אינו טוב כי עליו להמתין זמן רב עד לקבלת כספו במיוחד כשסכום ההחזר החודשי אינו יכול לעלות על 20% מגובה שכרו המובטח של החייב.
אולם, הסכנה העיקרית כאן טמונה בעיקר ביכולתו הקיימת של החייב להמשיך ול"ייצר" חובות. זאת משום שמכורח ההסדר, עשוי הוא להתפתות ולהמשיך בדרכו תוך כדי הסתמכות על "טוב ליבו" של ביהמ"ש לכלול את החוב החדש להסדר הקיים. הנזק הכלכלי שיכול חייב כזה לגרום הוא רב ביותר. חייב כזה, העשוי להמשיך ולצרוך באותה רמת צריכה שהייתה לו "ערב ההסדר", ימשיך לפזר שיקים או התחייבויות ללא כיסוי עשוי לגרום סבל רב לנושים חדשים. נושים אלו שלא מודעים להסדר הקיים של החייב, לא יוכלו אפילו לתבוע אותו לדין במידה שהחייב הצליח לכלול את החוב החדש בהסדר.
המשק בישראל מפסיד כסף רב עקב הסדר כזה. במקרה והנושה הוא קמעונאי, הרי שההפסד כפול. מחד הפסד הסחורה וכספה המידי שגורם לו נזק, ומאידך לא תחשב אי קבלת כסף עבור מכירה כאי הכנסה לחישוב מס הכנסה. לכך, יהיה עליו לשלם מקדמות מס, מע"מ, ביטוח לאומי על מכירה שלא קיבל עליה תמורה. הפסד הסוחר עשוי להגיע באופן משמעותי מעבר לערך הכספי של הסחורה. חייב "מועד" עם הסדר כזה, עשוי ליצור חובות חדשים ה"מפילים בפח" נושים חדשים. ההפסד שנוצר למשק כתוצאה מהסדר זה הוא ניכר וגורם ל"תגובת שרשרת" כלכלית לא רצויה משום הקשר הכלכלי הקיים במשק. כשקמעונאי נכנס לקשיים כלכליים, הרי שהיקף הקניות שלו במידה מסוימת מצטמצם זה פוגע בהיקף המכירות שלו המצטמצם משום שהמבחר
בחנות יורד. היקף מכירות נמוך יביא לירידה נוספת בהיקף הקניות. בסופו של דבר, פוגע היקף הקניות של הסוחר בהיקף המכירות של היצרן שיפגע בהיקף הקניות של היצרן מהספקים שלו. ירידה בהיקף הקניות של היצרן יגרום בעצמו לירידה נוספת בהיקף המכירות.
כתוצאה מכך, עשוי היצרן לצמצם את היקף היצור שלו עד כדי סגירת המפעל. סגירת המפעל פרושה פיטורי עובדים שפירושם ירידה בכוח הקניה של העובדים ופרושה ירידה בהיקף המכירות של הקמעונאי והדבר יפגע במפעל אחר שהיה ספק חלופי לקמעונאי. הפגיעה הקשה תהיה במס הכנסה ובהכנסות המדינה. המדינה תצטרך במקום להכניס כסף ממיסים להוציאו בדמי הביטוח הלאומי.
לכן, נראית במידה מסוימת, מוצדקת מדיניות ביהמ"ש ל"עיכוב" הליכים על מנת לספק הן לנושה והן לחייב זמן נוסף להסדר ביניהם.?חוסר "סבלנותם" של הנושים, גרמה כנראה להתפתחותם של מוסדות גביה חלופיים. הכוונה כאן לכל אותם משרדי הגביה שיגבו בעבור הנושה את החוב תמורת עמלה. הסדר כזה, נחשב אף הוא בתחום ההסדר הפורמאלי, זאת משום שגם עבור משרד הגביה דרושה "הוכחה" מוצקה לקיום החוב כפי שהדבר דרוש לביהמ"ש.
הוכחה כזו עשויה להיות שיק ללא כיסוי או שטר חוב וכיוב'. דרך פעילותו של משרד הגביה לא שונה בהרבה מדרך פעילות הוצל"פ, למעט העובדה שמשרד הגביה אינו מקיים הסדר עם החייב ודורש את כל המגיע לו. יחד עם זאת, למשרד הגביה ישנה שיטה אחרת לחישוב הריבית. כמו כן, לעיתים, לפחות ממה שהתפרסם בתקשורת, דרכי הפעולה של משרד הגביה לא תמיד עולים בקנה אחד עם המותר בחוק.
זכורה כאן כתבה בטלוויזיה (25.11.88), אודות דרך פעולתו של משרד גביה במגזר הערבי, בו תואר כיצד אחד העובדים של המשרד ניגש לאשת החייב בשוק, מנשק ומחבק אותה בעוד חברו מנציח במצלמתו את האירוע. ע"י איום בפרסום קלונו של החייב, מאלץ אותו משרד את החייב לשלם את החוב. ככל שהגביה קשה יותר כך העמלה שעל הנושה לשלם תהיה גבוהה יותר. גובה העמלה עשוי לפעמים לעלות על גובה החוב ומכאן חובות מסוימים לא יהיו "רווחיים" עבור הנושה והוא עשוי ל וותר עליהם.
הפתרון לכך נעוץ דווקא בטיפול בחובות אצל עו"ד המקבל על עצמו לטפל בהחזר החוב. כאן, ניתן להגיע להסדר כולל עם עו"ד אשר מקבל את הטיפול בכל התביעות של נושה מסוים כעסקת חבילה אחת וכך, סכום העמלות יהיה נמוך יחסי, לכן גם חובות "קטנים" בהיקפם יטופלו אף הם. בעקבות התפיסה הזו, ממנה הנושה את עו"ד שנבחר כמנהל גביה של העסק המטפל בכל נושא הגביה. העו"ד על פי שיקול דעתו, יבחר לעשות שימוש בכל אחת משלושת האלטרנטיבות הבאות: ינסה בעצמו לגרום לחייב לשלם את החוב, יגרור את החייב לביהמ"ש או יעביר את החוב למשרד גביה איתו הוא עומד בקשר רצוף. ברגע שעו"ד מקבל על עצמו את הטיפול ב"תיק תביעות" של נושה מסוים הוא עשוי להיעזר במשרדים הנותנים שירותים לעורכי דין. משרדים אלו שאינם משרדי גביה, מטפלים בניירת, בדואר בהחתמת הטפסים ובכל הפעולות הנדרשות כדי להוציא אל הפועל את אפשרות להחזרת החובות. יש לציין כאן את קיומה של תעשיה שלמה בישראל העוסקת בפעילות זו. תעשיה זו כוללת את בתי המשפט, ההוצאה אל הפועל, עורכי דין, משרדי גביה, מתווכים שונים, בלשים פרטיים, משרדים למתן שירותים נלווים לגביה, חברות שמירה ואבטחה, ומשטרת ישראל.
בנוסף על כך, נמצא כי קיימת מסל"פ של הסדרי חובות. מסגרת לא פורמאלית זו, עוסקת בעיקר בתוך תחום החברתי של הקהילה עצמה. כלומר, כאשר בין חברים מאותה הקהילה מתעורר סכסוך על רקע החזר חובות, ישנו סיכוי כלשהוא שהצדדים לא יעשו שימוש במעמ"פ אלא יבקשו את עזרתו של משלים להגיע להסדר ביניהם. במסגרת זו, המשלים מחפש את הזהה ואת הקרבה ומנסה ע"י אישיותו וע"י "השפעתו" הקהילתית על הצדדים ל"הכריח" את הצדדים להתפשר מבלי שאף צד יצא ניזוק. חשיבות המסל"פ הופכת לקריטית במיוחד כאשר הקרבה הגנטית והחברתית בין הצדדים גדולה. כלומר כאשר מתעורר סכסוך עם אדם שאסור לך להיות מסוכסך איתו עקב סיבות חברתיות שונות. הפתרון של המשלים הופך אפוא לפיתרון היעיל ביותר, הזול ביותר ואף הכולל ביותר עבור סכסוכים בין חברים באותה הקבוצה.
המחקר מציע מספר טענות שניתן לכנותם "מסקנות". על מנת להשלים את התמונה, נתבקשו שלושת המשלימים שרואיינו במהלך עבודת השדה, לחוות את דעתם על טענות אלו. טענה ראשונה מציעה לראות את העדפתם של המתדיינים המוסלמים ב"עיר" לעשות שימוש בשירותי המשלים על פני ביהמ"ש, משום השתייכותם לאותה מסגרת חברתית. לגבי טענה זו, הייתה הסכמה כמעט פה אחד מצד המשלימים. בנוסח זה או אחר טענו שלושתם כי מסקנה זו נכונה משום שבעצם מהות תהליך ההשלמה, הוא לגרום להפגת המתח בין שתי קבוצות יריבות. זאת, בהתאם לקריאת הקוראן הדורש השלמה מהמאמינים. ההשלמה, מונעת את התערבותו של גורם זר בנעשה בקהילה. באופן מסורתי, מתפקידי הקאדי השרעי היה לענות על צורך זה בקהילה. אולם, מסיבות ידועות בחברה הישראלית, אין הקאדי משמש בתפקיד זה והוא עוסק יותר בסכסוכים אחרים. אי לכך, ניתן לראות במשלים, כתחליף מסוים לקאדי השרעי ולכן עדיף המשלים ע"פ בית המשפט.
טענה שנייה עוסקת בדרך עבודתו של המשלים. היא מציגה את המשלים כמחפש משמעות בהתנהגותם של הצדדים. ע"י חיפוש המשמעות, הוא עשוי לקרב את הצדדים לכדי פשרה המוסכמת ומעוגנת במבנה החברתי הנתון. לגבי טענה זו, הסכימו המשלימים לגבי העובדות עצמם. המשלים לטענתם עושה שימוש בטכניקה האופיינית לגבי האסלאם.
טכניקה זו לוקחת בחשבון אלמנטים שבית המשפט לא לוקח. הכוונה לאלמנטים אי-רציונאליים כגון כבוד, השפעה, בושה, יחוס אבות וכיוב'. לכן, המשלים חייב להבין את המניע של הצדדים וזאת הוא עושה על ידי הבנת הפעולה והמשמעות של הצדדים ביחס לסכסוך עצמו. הוא לכן עשוי לגעור בצדדים, לשדל אותם, להוכיח אותם על מעשיהם ולהטיף להם מוסר. הוא מעין אבא המלמד את ילדיו דרך ארץ וערכים חברתיים אחרים החשובים לכולם.
טענה שלישית, רואה את דרך עבודתו של המשלים כדרך ביניים הקיימת בין המו"מ הישיר בין הצדדים ובין חריצת דין ע"י צד שלישי. כך, דרך עבודתו תוך כדי ניצול הידע שיש למשלים הן כבורר מטעם החברה, והן כשופט חורץ דין, מביאה לידי סיום מהיר וסופי יותר של הסכסוך.
טענה רביעית מציגה את המשלים אשר בו זמנית משמש כחורץ דין וכמתווך שתפקידו להגיע לפשרה הטובה ביותר עבור הצדדים, הפועל תוך כדי איום תמידי על הצדדים בחריצת דין. המשלימים טענו כי אין להם ידיעה מהימנה על דרך עבודתו של ביהמ"ש. כך, לגבי טענה זו הם מבינים כי ביהמ"ש פועל באופן כזה.?אולם, הם הסכימו כי דרך עבודתו של המשלים צריכה להיות זהה לדרך עבודתו של הקאדי השרעי. כלומר, עליהם להתייחס אל המשמעות ושיטת הדיון של בית הדין השרעי כפי שמבקשים הקוראן והחד'יד. על המשלים כמו על הקאדי לשפוט על פי מצפונו. מכאן, הוא עושה שימוש לפי הצורך בהתאם לתנאי השטח בלבד.
כאן, נשאלו המשלמים האם לדעתם, יעדיפו האנשים ללכת לקאדי השרעי או שמא יעדיפו את ההשלמה שלהם? התגובה הראשונית הייתה צחוק מנומס. כשנשאלו לפשר הצחוק, אמרו, "אתה יודע מי זה הקאדי". למרות בקשותי, לא רצו להתייחס ולפרט את משמעות המילים. יש לשער אפוא, כי התגובה מציגה את הבעייתיות של המערכת המשפטית הדתית בעיר.
ביחס לאיום ללכת לערכאות, העומד תלוי כביכול באוויר במהלך כל הדיון אצל המשלים, טענו המשלימים כי ברגע שאדם ניגש למשלים נהוג להבין כי בכך הוא בעצם וויתר על זכותו ללכת לביהמ"ש. כי אחרת, היה מראש הולך לביהמ"ש ולא ממתין לפסק דין המשלים. מאחר ולא הלך, יש להבין כי אין לו כל כוונה ללכת. לכן, אין בעצם כל איום במהלך ההשלמה. ברגע שאדם הולך למשלים, הקהילה גם מצפה ממנו שיתמיד בדרך זו ולא יתחרט. לכן, לא זכור להם מקרה בו לאחר תחילת ההשלמה הלך אחד ה
אתרופולוג כלכלי מתמחה בתחום של התנהגות כלכלית של פרטים ואגונים. משמש כיועץ לארגון וניהול יעוץ ארגוני וליווי עסקי,יעוץ ותכנון תיירותי, הכנת תוכניות עסקיות, תכנון ואסטרטגיות עסקיות, תכנון וליווי של תוכניות הבראה ושיקום פיננסי, מערכות מידע שיווקי ומערכות ניהול איזו 9000, שיווק תיירותי, תכנון הדרכה, ימי עיון וקורסים במבחר ארגונים מגדלים שונים ובענפי פעילות מגוון. ייעוץ אסטרטגי, ארגוני וניהולי למפלגות ולגופים פוליטיים.
